ואהבת לרעך כמוך - כיצד אפשר ?

"ואהבת לרעך כמוך" ויקרא י"ט

 (יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'

                                                                               

ואהבת לרעך כמוך - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה.(ספרא קדושים  ב ד"ה פרק ד )

כל לומד תורה מכיר במצוות " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ " כאחד משיאי התורה. אך דא עקא: כיצד ניתן לבצעה ?

נמנה מספר קשיים:

         א.        "וְאָהַבְתָּ" - האם ניתן לצוות אדם לאהוב אדם אחר?! [1]

         ב.         "לְרֵעֲךָ" - את כ ו ו ו ל ם  אני צריך לאהוב?! גם את אלה שבכלל אינני מכיר? איך אפשר?

          ג.          "כָּמוֹךָ" - אהבה בעוצמה הגבוהה ביותר! איך אפשר לקיים מצוה כזאת ?

לכן אין זה פלא שבמשך הדורות  פירשו את המצוה כך: 'דעלך סני לחברך לא תעביד' (בבלי שבת לא) [=מה ששנוא עליך –לא תעשה לחברך], וכך הסיטו את המשמעות מתחום הרגשות העמום לתחום המעשים, שהוא ברור יותר.

          יש לשים לב שלא נאמר 'ואהבת את', אלא 'ואהבת ל'. שינוי מילית היחס הופכת את האוביקט ממושא ישיר למושא עקיף.וכך משנה את משמעות הבטוי. וכן אינו דומה 'השולח את פלוני' ל'שולח אל פלוני', או 'המדבר אל פלוני', איננו כמי ש'מדבר על פלוני', או 'מדבר בפלוני'. וכן כאשר בני ישראל נקהלו אל משה הם מצייתים לו, אבל כאשר הם נקהלו על משה,הם מפגינים נגדו.

אם נבחן היטב את הביטוי 'ואהבת  ל..'. נגלה שפרושו: התייחס לזולתך כשווה לך. אל תתנשא מעליו.

כך גם בשלושה מקומות בתנ"ך בהם מופיע הצרוף "לאהוב  ל...". נבחן אותם:

 א - ויקרא פרק יט

 (לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:

(לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

כיון שאנשים עלולים לחוש בהתנשאות אל אדם מעם אחר, מזהירה התורה שיש לכבד אותו כמו את כל אזרח אחר. זכויות הגר יהיו שוות לזכויות כל אחד ואחד "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר". רעיון זה חוזר מספר פעמים בתורה. [2]

כך יש גם להבין את דברי התנאים בספרא:

"ואהבת לרעך כמוך" - רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה.

בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם", זה כלל גדול מזה. (בראשית פרק ה א' )

ספרא קדושים פרשה ב ד"ה פרק ד

כוונת בן עזאי להמשך הפסוק: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ".

שני התנאים מסכימים שיש להתייחס לכל אדם כשווה לך, אלא שהם חלוקים מאיזה פסוק יש ללמוד זאת.

  

ב - דברי הימים ב פרק יט

(א) וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם.

(ב) וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט:

 הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב?! וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'. 

לשאלת אחאב מלך ישראל: "הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד?"

ענה יהושפט מלך יהודה:

"וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ."

(מלכים א פרק כב [=דברי הימים ב' יח ג])

באמירה זאת הכריז יהושפט שהוא רואה באחאב אדם השווה לו והם פועלים כשני שותפים מלאים. יהוא הנביא מכנה זאת בכעס: "וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב?!" הוא טוען שאחאב הוא שונא ה' שהרי איזבל אשתו הרחיבה מאד את עבודת הבעל בישראל, הרגה את נביאי ה' וכלכלה ארבע מאות נביאי הבעל.עליו נאמר:

 (כה) רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ:

(כו) וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מלכים א פרק כא

ג -  מלכים א פרק ה

(טו) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ

כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים:

דוד כבש את כל השטח ממזרח לים התיכון (שמואל ב' פרק ח'), פרט לעיר צור ששכנה על אי במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף[3] ולכן חירם לא היה וסל הכפוף לו אלא היה מלך שווה במעמדו לדוד, ומכאן הניסוח בפסוק "אוהב ל   ".

סיכום

מהפסוקים שנבדקו עולה שהבטוי "אהב ל.." עוסק בתחום הרגשות אשר כמובן יש להן גם השפעה במעשים אשר ייעשו ,או לא ייעשו כלפי כל אדם באשר הוא אדם.לכן כסכום החלק הראשון של "קדושים תהיו" דורשת התורה מאיתנו להתייחס אל הזולת כאדם השווה לנו במעמדו ובזכויותיו.      "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" אינו הניגוד של "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" שבתחילת הפסוק הקודם,אלא מצוה כוללת אשר ביסודה ההנחה שאדם המתייחס לכל אדם כשווה לו ממילא לא יעלה על דעתו לעשות לו כל רע.השאיפה להגיע לרמה אנושית זאת היא בבחינת מימוש הצו שבראש הפרשה:

                   קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם

---

[1] אמנם "ואהבת את ה' אלקיך" ניתן לבצע, כי כל אחד יכול לצייר לעצמו את הקב"ה כמי שהוא מסוגל לייחס אליו רגשות אהבה.

[2] למשל) מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה. ויקרא פרק כד (כב

[3] בשל נתוניה הטבעייםהיתה העיר צור קשה לכבוש. נבוכדנצר צר עליה זמן רב ולא יכול לה. (יחזקאל כט, יח) "בֶּן אָדָם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הֶעֱבִיד אֶת חֵילוֹ עֲבֹדָה גְדֹלָה אֶל צֹר כָּל רֹאשׁ מֻקְרָח וְכָל כָּתֵף מְרוּטָה וְשָׂכָר לֹא הָיָה לוֹ וּלְחֵילוֹ מִצֹּר עַל הָעֲבֹדָה אֲשֶׁר עָבַד עָלֶיהָ." אלכסנדר מוקדון בנה מזח המחבר עד היום את העיר לחוף וכך הצליח לכבשה.

אליהו הנביא-סבא טוב או שופט קנאי?

אליהו הנביא-סבא טוב או שופט קנאי?

מבט מחודש לפשר "הרוח, הרעש והאש" שחווה אליהו בחורב (מלכים א' יט)

לאחר ההצלחה הגדולה במלחמתו בנביאי הבעל, נוחל אליהו אכזבה מרה (מלכים א' פרקים יח-יט). הוא בורח למדבר באר שבע ומבקש מות, אך מלאך ה' מאיץ בו להגיע להר חורב. אליהו אומר: "... קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". המלים: "קַנֹּא קִנֵּאתִי" וכן שאר דברי הקיטרוג על ישראל גרמו לחז"ל ולפרשנים רבים לראות את אליהו כנביא זועם הדורש להעניש את ישראל בחומרה.

תגובת ה' לאליהו כוללת ארבע תופעות טבע מיוחדות במינן:

(יא) וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר

       וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' - לֹא בָרוּחַ ה'

      וְאַחַר הָרוּחַ      רַעַשׁ    -     לֹא בָרַעַשׁ ה':

(יב) וְאַחַר הָרַעַשׁ    אֵשׁ    -       לֹא בָאֵשׁ ה'

      וְאַחַר הָאֵשׁ                     קוֹל דְּמָמָה דַקָּה:

(יג) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ:

השאלה שמתעוררת בקריאת הפרק היא: מה מטרת ההתגלות המוזרה הזאת? בין הפרשנים מתגלה מחלוקת תהומית. רלב"ג רואה כאן נזיפה שרמוזה ב'תכנית חינוכית' שמטרתה לעורר את אליהו לשנות את דרכיו ולבש רחמים על ישראל:

[ט] ... קרה זה לאליהו מרוב כעסו על חטאת ישראל, אז אמר לו ה' ... שיראה לו כבוד ה' ... כדי שיבקש אליהו רחמים על ישראל, לא שיתפלל להשחיתם על רוע מעלליהם, כי היה רצון הש"י להאריך להם אפו כדי שישובו אליו, ולזה הראה לו הדברים המשחיתים, כמו הרוח הגדולה והחזקה שהיא מפרקת הרים ומשברת סלעים:

[יב]...וידמה כי מרוב כעס אליהו על רוב חטאת ישראל לא שם אל לבו להבין את דבר המראה הזאת ולזה השיב אופן שאמר בראשונה.

קשה להבין איך פרשן תנ"ך חשוב יכול לטעון שאליהו לא הבין את נבואת ה' אליו. יתר על כן, אם אליהו כל כך חפץ בנפילת רבים מבני ישראל, מדוע לא הלך מיד בעצמו למשוח את חזאל ואת יהוא, אלא ציוה זאת לאלישע ?

על כך עונה רלב"ג (שם): "ולפי שלא מצא שם בדרך כי אם אלישע בן שפט השליך אדרתו עליו לעשות לו סימן שיהיה נביא", כלומר הוא עשה את כל הדרך עד דמשק ולא הצליח למצוא את חזאל. בדרך כלל לרלב"ג יש הסברים טובים יותר ...

בפרשנות זאת רלב"ג, כמו פרשנים נוספים, ממשיך את יחסם של חז"ל אשר לא אהבו את "קנאתו" של אליהו ובמיוחד את הקטרוג על ישראל שבדבריו:

(י) "וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב".

מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה ח

קשה היתה הקנאה שהכניס אליהו כנגד ישראל. שנאמר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ וגו' (מלכים א' י"ט י'). היה לו לאליהו לילך למקום שעמדו אבותיו ויבקש רחמים על ישראל ולא עשה כן.

לעומת זאת, רד"ק מפרש את המראות הקשים בהר בדרך הפוכה:

והנראה בעיני כי כל זה היה גמול המעשה הטוב שעשה בהר הכרמל וקדש שם ה' בתוך בני ישראל והחזירם למוטב עד שאמרו כלם: "ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים" והרג נביאי הבעל, גמלו האל בצדקו והביאו אל מקום הכבוד עם פלא גדול שעשה עמו בדרך והראה לו כל הכבוד הזה וצריך להתבונן ברוח וברעש ובאש ובקול דממה דקה.[1].

על המנעות אליהו מלמשוח את חזאל ויהוא אומר רד"ק:

ואתה תמשח חזאל למלך על ארם, כלומר תצוה לאלישע שיהיה נביא תחתיך שימנה אותו למלך"

רלב"ג רואה בהתגלות בהר חורב נזיפה לאליהו ואילו רד"ק רואה בה "גמול המעשה הטוב". סתירה חזיתית זו בפרשנות מעידה על הקושי בפרק.

נראה לי שיש דרך אחרת להבין אותו.

חז"ל רואים באליהו איש קנאי, מנותק מהחברה שרק רוצה את רעת עמו.וכאמור לעיל, יש לתמוה:                       אם כך, מדוע אין הוא ממהר למנות את שלושת האנשים כדי שיענישו קשות את ישראל?

המשותף לשלושת המופעים בחורב הוא שכולם מייצגים עונש קשה לישראל, בכל אחד מהם עלולים להיהרג הרבה מאד בני אדם. נראה שכוונת ה' לומר בזה לאליהו שהוא רוצה להעניש את העם, כמו שעולה בבירור מההמשך: (יח) "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים ..." אלא שאין כל טעם להשמיד את העם מבלי שתינתן לו אפשרות לחזור בתשובה. כלומר, אין לקב"ה כוונה להפעיל בבת אחת את שלושת האסונות, אלא שאליהו יזהיר את העם שאם לא יסירו את עבודת הבעל - ביום מסוים תהיה רעידת אדמה, וייהרגו אנשים רבים. אם העם לא ישמע לו, יפעיל באותה הדרך את האסון השני וכן את השלישי, עד שישרור "קול דממה דקה", דממה של ארץ רפאים, ארץ שממה, אבל יהיה זה קולו של ה': (יח) "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ".

מתבקשת ההשוואה לשלושת האותות שנתן ה' למשה בדיוק באותו מקום, במעמד הסנה הבוער בהר חורב:

(ח) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן - וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:

(ט) וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ, וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת: (שמות ד)

הנחש, הצרעת והדם שהראה ה' למשה הם שלושת העונשים המקבילים לרוח, הרעש והאש ולשלושת האישים, שהנמלט מהאחד ייענש על ידי הבא אחריו. שלושה עונשים \ אסונות די בהם כדי שהעם יבין שהם אינם מקריים ואם לא יחזור בתשובה צפוי – חס ושלום - כליון חרוץ,ולכן אין טעם באותות נוספים.[2]

נשוב לאליהו. הוא מקבל הנחיות ברורות כיצד לנהוג, אך "מסרב פקודה".הוא אינו חפץ במותם של אנשים מבני ישראל[3],ולכן מציע לו ה' מהלך חילופי שבו הענישה לבני ישראל תתרחש ללא מעורבותו הישירה, אלא ע"י שלושה אנשים אחרים, ולא ע"י פגעי טבע שאליהו צריך להכריז עליהם מראש.

אך אליהו מסרב גם לזאת. הוא הצטווה למשוח את אלישע, אבל הוא אינו עושה זאת, ובמקום זאת הוא מושך אחריו את אלישע ומקווה שאלישע יפעל בדרך משלו להחזיר את העם בתשובה.

יש לשים לב שגם כאשר אלישע רומז לו, הוא מסרב למנות אותו לנביא תחתיו: "... וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי". כלומר, אני בכור תלמידיך, לכן הענק לי כפליים, כמשפט הבכורה[4], אבל אליהו עונה לו: "הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל, אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה". ( מלכים ב' פרק ב' ט-י).

ואכן אלישע אינו ממהר למנות את יהוא ואת חזאל. הוא מרבה ב"נסים קטנים" לאנשים במצוקה ברחבי הארץ (מלכים ב' פרקים ד – ז) ומוכיח את מלך ישראל (מלכים ב פרק ה ,ח): "וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל". אבל רק לאחר ארבע עשרה שנים (!) כאשר מתברר לו שכל הנסים שעשה לא הועילו להחזיר את בני ישראל לעבודת ה' הוא פונה לבצע את המשימה שהטיל עליו אליהו.[5]

ובכן, האם אליהו היה 'קנאי'?

שלושה ביטויים יש ל'קנאותו' של אליהו:

א- הריגת ארבע מאות נביאי הבעל, שככל הנראה הובאו מצידון על ידי איזבל (מלכים א' פרק יח, יט),

ב- קטרוג על ישראל "עזבו בריתך",

 ג- הימנעותו מתפילה בעד העם.

מעניין להשוות זאת לנביאים אחרים.

משה, שגרם להריגת שלושת אלפים מבני ישראל (!) לאחר חטא העגל, אינו נחשב ל'קנאי'. וכן כל הנביאים (פרט אולי, ליונה) הוכיחו את עם ישראל וכינו אותו בכינויי גנאי, אינם נחשבים לקנאים.

והחשוב מכל, ה' אומר למשה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל." (שמות לב, י וכן במדבר יד) אמנם לא נדרשת ממשה מעורבות מעשית בפגיעה בעם, לכן אין לו אלא להתפלל אל ה' שלא יכלה זעמו בעם.

לעומתם, אליהו אמנם לא התפלל למען העם, אך כאשר ה' דרש ממנו לפעול ולבצע מעשים הקשורים להרג המוני, הוא פשוט מסרב לבצע את הוראות ה' שיגרמו לנפילת רבים בעם !!

היאה להדביק לו תווית של 'קנאי'?!

ולכן אליהו נשאר בתודעה של העם כאיש הטוב:

(כג) הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא:

(כד) וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:(מלאכי פרק ג)

ועל כך אמרו חכמים במדרש שיר השירים רבה (וילנא פרשה ד)

 זה אליהו זכור לטוב ... וחכמים אומרים: לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר: (מלאכי ג') הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו' וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים וגו'.

---

[1] אם כי רד"ק אינו מסביר איך הרוח, הרעש, האש וקול הדממה הדקה הם אותות של כבוד.

[2] בדומה לשלושת הפעמים שהאתון של בלעם רואה את המלאך ובלעם 'מסרב' להבין שאין זה מקרה.

[3] כפי שניתן לראות באירוע קודם שבו הוא מתקומם על ה': וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהָי, הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ?!" (מלכים א' יז,כ).

[4] "הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם" (דברים פרק כא, יז).

[5] כפי שניתן לראות במלכים ב' פרק ח' .לאחר שגחזי מספר למלך את כל "הגדולות" (=נסים) שעשה אלישע, אין המלך מתרשם במיוחד ואינו מסלק את עבודת הבעל.

מתי ומדוע ציווה ה' על הקמת המשכן ?

האם ניתן לחדש בנושא השנוי במחלוקת הידועה?

פרשת תצווה נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, "שאין מוקדם ומאוחר בתורה" (רש"י לויקרא ח' ב'). כלומר, לאחר חטא העגל. רש"י אינו רואה צורך להסביר לאיזו סיבה קדמו פרשיות תרומה ותצוה לחטא העגל. אברבנאל, וכן פרשנים רבים, הולכים בעקבות רש"י. ומגיב על כך הרמב"ן (שם): "ולמה נהפוך דברי א-להים חיים... ועל דרך הישר, נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל..." וביתר חריפות השד"ל (ירמיהו, ז,כב) "ודון יצחק אברבנאל אמר כי לא ציווה על הקרבנות אלא אחר שעשו את העגל וזה שקר, כי אמנם מיד אחר מתן תורה במ' יום הראשונים שהיה משה בהר נאמרו לו פרשיות תרומה תצווה... ומעשה העגל לא היה סיבה לשיצטוו על אלה, אבל בהיפך גרם עיכוב ואיחור לעשיית המשכן".

הבעיה קשה מבחינות נוספות. בסוף פרשת יתרו נאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי... וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי". (כ, כא-כב), ואין כל רמז למזבח נחושת ולקרבנות חובה. יתר על כן, בפרשת משפטים נכרתת ברית, והיה צריך להזכיר בה את נושא הקרבנות, שהרי כאלף בעלי חיים שיש להקריב בשנה אחת הם מעמסה כלכלית. בני ישראל אמורים היו להתחייב לה בברית סיני, אבל אין לכך כל רמז בפרשיות יתרו ומשפטים. ומתאימים לכך דברי ירמיהו: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם (כתיב: הוציא) הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח". (ז, כב). משמע מכאן שבין "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", לבין הצו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח), היה אירוע שגרם לשינוי משמעותי ביותר במערכת המצוות, ואשר בני ישראל קבלוהו ברצון רב, גם אם לא התחייבו לו בברית.

לפני כריתת ברית סיני נצטווה משה: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל

 וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּו" (ז, כב).

אבל לא כך קרה בפועל:

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו. כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ  וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. (שמות כד, ט-יא).

הם לא הסתפקו ב"וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק". כמה רחוקה הבנתם את קדושת ה' ממשה אשר בסנה "יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים", ואשר "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה". השתוקקותם של זקני ישראל להתקרבות יתר ולהמחשה פיזית, הוכיחה מעל לכל ספק שהתגלות ה' במעמד הר סיני לכל העם, לא היה בה כדי למלא צורך זה. עבודת האלילים הייתה מוכרת כל כך שהיה קשה להינתק ממנה. ולכן יש צורך במשכן, כדי שיהיה מעין "הר סיני מהלך". וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כו, יא-יב).

 חטא העגל לא היה אפוא, המניע למעשה המשכן, אלא, אדרבא הוכחה לנחיצותו. התקרבותם הנועזת לקדש הקדשים של נדב ואביהו –שהיו בין "אצילי בני ישראל" אשר "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" במעלה ההר, העידה פעם נוספת עד כמה גדולה המשיכה לאובייקט המוחשי הקדוש. בחלוף דורות רבים יוכיח הנביא הושע את העם "וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם... עֲגָלִים יִשָּׁקוּן".(יג,ב).

התורה אינה קושרת במפורש את התנהגות זקני ישראל ל"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", כדי לצמצם עד כמה שאפשר את התחושה שמצות המשכן היא בעצם רק בדיעבד. וכמאמר שמואל "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (טו, כב). וכדברי ישעיהו: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'... לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (א, טז-יז).

לסכום, הצו על הקמת המשכן ניתן לאחר שהתברר שאפילו זקני העם לא הפנימו את ההפשטה שבעבודת ה' בלב, כלומר 'להשתחוות מרחוק', אלא נזקקו להעצמת חוויתם הדתית לאמצעים גשמיים. משכן אשר במרכזו ארון הברית שהוא רק הדום לרגלי 'יושב הכרובים', (כמאמר קסוטו) -"כסא ריק". אם הכהנים המשרתים בקדש אינם רשאים לחזות בו כיצד ינהגו 'אזובי הקיר'?

מה מטרת יוסף ב"תרגיל בנימין" ?

מה מטרת יוסף ב"תרגיל בנימין" ?

יוסף רוצה "לגנוב" את בנימין כדי להצילו.
מקובל לחשוב שיוסף רצה להחזיר את אחיו  בתשובה שלימה? - אבל  בנימין אינו יוסף,הוא יכול להיות "בכור" נוח יותר מ"יוסף החולם".

במאבקים על  הבכורה בספר בראשית, מי ויתר על הבכורה ?
מי בתנ"ך חזר בתשובה ,חוץ מאנשי נינוה ?
ברכת יעקב מסבירה מדוע הבכורה לא ניתנה לבנים הראשונים.
יוסף מבין שבנימין לא ירד לשבור שבר במצרים,כי יעקב חושש לגורלו והוא יהיה הבכור.

בינתים יעקב מגונן עליו מפני אחיו,אבל מה יהיה אחרי מות יעקב ?

עשו:"יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה .."

מעט מאד  אנשים  משתנים באופים,למה שהאחים יוותרו על הבכורה ?

יוסף רוצה למנוע מבנימין גורל הדומה לשלו .הוא לא סבור שאנשים משתנים.

בספור טוב או יחול שינוי בדמות הראשית,או למרות אירוע יוצא דופן, לא חל בו כל שינוי.

התורה באה לחדש לנו שכשם שיוסף השתנה, כך גם יהודה,[האם בראובן  חל שינוי ?]

 אמנם יוסף שמע שהאחים אומרים:"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו",ייסורי מצפון קשים לאורך זמן רב.אבל –מבחינת יוסף- הם לא מצטערים על עצם מכירתו לעבד.אולי בדברי ראובן ניתן לשמוע זאת "וגם דמו הנה נדרש"? אבל האחים לא מסכימים איתו.ואם נניח שחזרו בתשובה והוא רוצה להעמידם במבחן נאמנות לאח,הרי הוא משאיר את שמעון שכנראה יוסף חושב שכיון שהוא הבן שבא  אחרי ראובן [שלו האחים אינם נשמעים ] ומתפקד כבכור.והם לא עמדו במבחן.השאירו את שמעון בבור במצרים.

ועוד,הוא התחיל ב"תרגיל בנימין" עוד לפני ששמע אותם אומרים "אבל אשמים אנחנו על אחינו..."

ההלם מההופעה הפתאומית של יוסף הוא גם בגלל שהוא יהיה הבכור ואותם יעקב עלול לְשַלָּח  כמו את בני הפילגשים שאותם שילח אברהם כמו את ישמעאל? ואת עשיו שיצחק שלח לאדום?

יוסף לא היה יכול  לשלוח צבא כדי לקחת את בנימין בכח למצרים.
[ בר' ט' 11  - 9  על פי מאמר של אהרון דמסקי על קבורת יעקב "ירדן" ליד פטיש נחל גרר הוא הגבול בין כנען למצרים,והצבא שבא איתם ממצרים לא נכנס לכנען.]

יוסף יודע שתהיה פגיעה ביעקב,אבל חשוב לו יותר להציל את בנימין.

 "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו " בראשית  מג (ל)  
הביטוי חוזר רק במלכים א פרק ג (כו)
"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ ..."
כלומר,מי שרואה שהיקר לו מכל עומד להיהרג, הרחמים 'בוערים' בקרבו.

ומוסיף יוסף [שם] "אלהים יחנך בני" – ירחם עליך

מדוע נותן לו חמש ידות יותר מלשאר אחיו?

יוסף נותן לו חמש ידות יותר כדי להגדיל את קנאתם וכדי שיהיה להם יותר קל להיפטר ממנו.
הוא בטוח שהם 'יקפצו על המציאה' להיפטר מבנימין  בדרך הקלה,הרי הם לא אשמים שבנימין 'גנב' את הגביע.ולכן הוא מצווה למלא את אמתחותיהם וכן להשיב את כספם,כדי שיוכלו בעתיד לרכוש עוד מזון.הוא לא מעלה בדעתו שהוא עומד להזמין אותם למצרים.

האם בפסוקים הבאים הם חוזרים בתשובה ?
  בראשית פרק נ  (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם
                           וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:

 (טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:
                     (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ
                         וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ              וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:
                      (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
  

ולכן              (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:

ה' מעניש ואין  לבני אדם לעשות זאת. שמואל א פרק ב (כה) אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים

מדוע לא יאמר להם במפורש שרצה לנסות אותם והם עמדו במבחן ולכן סלח להם ?
 

כאשר יוסף ראה שיהודה מוכן להישאר כעבד במצרים ובלבד שלא יאונה כל רע לבנימין,הוא השתכנע מעל לכל ספק שהוא טעה.האחים אינם מתכוונים לפגוע בבנימין.

ולכן תוכניתו להצלת בנימין מיותרת.

מי יאכלנו בשר? -מה היא תכניתו של משה? (במדבר יא)

מי יתן כל עם ה' נביאים [במדבר י"א]

איזו שפלות רוח !!

במקום להתמלא בששון ובשמחה עם התחלת המסע לארץ המובטחת-לאחר חניה של שנה למרגלות הר סיני-העם מתמלא בתאווה לבשר.במקום צפייה דרוכה לארץ זבת חלב ודבש,געגוע למאכלי מצרים:

            ... וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר.

            זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם,

            את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת  הבצלים ואת השומים.

בשיאה של תלונת העם המתאווים לבשר  נושא משה נאום קשה במיוחד.

קשה בגלל אופיו הדכאוני ;"הרגני נא הרג,אם מצאתי חן בעיניך,ואל אראה ברעתי".

ועוד יותר קשה בגלל שלא ניתן  להבין איך רואה משה את סיום תלונת המתאווים.

            ל כ א ו ר ה  משה מבקש מה' להקל עליו את משא העם על ידי הוספת מוסד רחב של מנהיגים.

"לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני:" אמנם משה ממלא את הוראת ה' ואוסף שבעים זקנים לאהל מועד,אך בדיקה קפדנית של ההשוואה בין ההוראה של ה' לבין ביצועה תגלה שמשה אינו נלהב מפתרון זה.[ואכן אין בו כדי למנוע את מותם של המתלוננים בתלונה זאת ולא בתלונות האחרות.מוסד "שבעים הזקנים" לא ייזכר שוב.]

            בהמשך התלונה מסופר על אלדד ומידד המתנבאים במחנה.התורה מוסרת לנו את שיחתם של משה ויהושע.המעמיק בלימוד שואל: מה תורמת שיחה זאת להבנת כל תלונת המתאווים ?  האם כל השיחות שבין משה ליהושע נכתבו ?

והתשובה:רק בדברי משה ליהושע נמסרת לנו מטרת משה בנאום הייאוש שבו פתחנו.

"ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם"

כאן מגלה לנו משה כיצד הוא חשב שתפתר הבעיה ויימשך המסע לארץ.משה הבין שהעם עדיין לא יצא מגדר של עבדות לגדר של חלוצים לפני המחנה.הערכים הרוחניים של הר סיני.המשכן וענן ה' אשר מעל לא הביאו אותו לתחושת גודל השעה.התאווה לבשר תופסת את מקומה של הערגה לגאולה המתקרבת. האפשרות היחידה בעיני משה להרמת נפש העם השפלה היא

" יתן ה' את רוחו עליהם".

רוח ה' תהפוך את כולם בבת אחת מדרגת עבדים לדרגת נביאים. רמז למחשבה זאת נוכל למצוא בנאום הקשה של משה :

האנכי הריתי את כל העם הזה

אם אנכי ילדתיהו

כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק

על האדמה אשר נשבעת לאבתיו:

אחרי 'הריון','לידה',היינו מצפים לאם המניקה,או לפחות למינקת ולא לאומן.

האומן הוא המחנך-כמו מרדכי שהיה אומן את הדסה.משה טוען שהמחויבות לחינוך העם אינה עליו,אלא על ה' אשר "נשבעת לאבתיו".ולכן "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני:" אינו בא לבקש עוד אנשים שיעזרו לו,אלא רק ה' הכל-יכול  מסוגל להפוך את התאווה לצרכים גופניים לתאווה לערכים רוחניים.

ה' הבין זאת והוא מבשר למשה שיעשה זאת אבל רק לשבעים זקנים,אך לא לכל העם.

מדוע ?

בעצם משה מבקש מה' שישטוף ממוחם רצון אחד וימלא אותו ברצון אחר. "שטיפת מוח". השתלטות על מחשבות  קיימת היום במקומות נחשלים ביותר בעולם.אוי לאותם אומללים "המתחנכים" שם.

האם יש להם בחירה חופשית?

האם הם עדיין בגדר אדם חושב?

בתלונת המתאווים מלמדת אותנו התורה שה' יתן את רוחו על בודדים,על נביאים,אך אין זאת דרך להגיע לאמונה בה'.

דברים פרק ל (יט) העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה

                         ו ב ח ר ת  בחיים למען תחיה אתה וזרעך:

על המורים להציע לפני הלומדים את כל התורה עם כל המחלוקות הקיימות ועל התלמיד לבחור בין כולם את דרכו.

אין זאת דרך קלה.מלאה היא במהמורות.אך  להולך בה מובטחת הנאת הספוק הגדולה ביותר.