מתי ומדוע ציווה ה' על הקמת המשכן ?

האם ניתן לחדש בנושא השנוי במחלוקת הידועה?

פרשת תצווה נאמרה שבעת ימים קודם הקמת המשכן, "שאין מוקדם ומאוחר בתורה" (רש"י לויקרא ח' ב'). כלומר, לאחר חטא העגל. רש"י אינו רואה צורך להסביר לאיזו סיבה קדמו פרשיות תרומה ותצוה לחטא העגל. אברבנאל, וכן פרשנים רבים, הולכים בעקבות רש"י. ומגיב על כך הרמב"ן (שם): "ולמה נהפוך דברי א-להים חיים... ועל דרך הישר, נצטווה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל..." וביתר חריפות השד"ל (ירמיהו, ז,כב) "ודון יצחק אברבנאל אמר כי לא ציווה על הקרבנות אלא אחר שעשו את העגל וזה שקר, כי אמנם מיד אחר מתן תורה במ' יום הראשונים שהיה משה בהר נאמרו לו פרשיות תרומה תצווה... ומעשה העגל לא היה סיבה לשיצטוו על אלה, אבל בהיפך גרם עיכוב ואיחור לעשיית המשכן".

הבעיה קשה מבחינות נוספות. בסוף פרשת יתרו נאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי... וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי". (כ, כא-כב), ואין כל רמז למזבח נחושת ולקרבנות חובה. יתר על כן, בפרשת משפטים נכרתת ברית, והיה צריך להזכיר בה את נושא הקרבנות, שהרי כאלף בעלי חיים שיש להקריב בשנה אחת הם מעמסה כלכלית. בני ישראל אמורים היו להתחייב לה בברית סיני, אבל אין לכך כל רמז בפרשיות יתרו ומשפטים. ומתאימים לכך דברי ירמיהו: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם (כתיב: הוציא) הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח". (ז, כב). משמע מכאן שבין "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", לבין הצו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח), היה אירוע שגרם לשינוי משמעותי ביותר במערכת המצוות, ואשר בני ישראל קבלוהו ברצון רב, גם אם לא התחייבו לו בברית.

לפני כריתת ברית סיני נצטווה משה: וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל

 וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּו" (ז, כב).

אבל לא כך קרה בפועל:

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו. כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ  וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. (שמות כד, ט-יא).

הם לא הסתפקו ב"וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק". כמה רחוקה הבנתם את קדושת ה' ממשה אשר בסנה "יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים", ואשר "אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה". השתוקקותם של זקני ישראל להתקרבות יתר ולהמחשה פיזית, הוכיחה מעל לכל ספק שהתגלות ה' במעמד הר סיני לכל העם, לא היה בה כדי למלא צורך זה. עבודת האלילים הייתה מוכרת כל כך שהיה קשה להינתק ממנה. ולכן יש צורך במשכן, כדי שיהיה מעין "הר סיני מהלך". וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם... וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ויקרא כו, יא-יב).

 חטא העגל לא היה אפוא, המניע למעשה המשכן, אלא, אדרבא הוכחה לנחיצותו. התקרבותם הנועזת לקדש הקדשים של נדב ואביהו –שהיו בין "אצילי בני ישראל" אשר "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים" במעלה ההר, העידה פעם נוספת עד כמה גדולה המשיכה לאובייקט המוחשי הקדוש. בחלוף דורות רבים יוכיח הנביא הושע את העם "וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם... עֲגָלִים יִשָּׁקוּן".(יג,ב).

התורה אינה קושרת במפורש את התנהגות זקני ישראל ל"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", כדי לצמצם עד כמה שאפשר את התחושה שמצות המשכן היא בעצם רק בדיעבד. וכמאמר שמואל "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (טו, כב). וכדברי ישעיהו: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'... לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה: (א, טז-יז).

לסכום, הצו על הקמת המשכן ניתן לאחר שהתברר שאפילו זקני העם לא הפנימו את ההפשטה שבעבודת ה' בלב, כלומר 'להשתחוות מרחוק', אלא נזקקו להעצמת חוויתם הדתית לאמצעים גשמיים. משכן אשר במרכזו ארון הברית שהוא רק הדום לרגלי 'יושב הכרובים', (כמאמר קסוטו) -"כסא ריק". אם הכהנים המשרתים בקדש אינם רשאים לחזות בו כיצד ינהגו 'אזובי הקיר'?

מה מטרת יוסף ב"תרגיל בנימין" ?

מה מטרת יוסף ב"תרגיל בנימין" ?

יוסף רוצה "לגנוב" את בנימין כדי להצילו.
מקובל לחשוב שיוסף רצה להחזיר את אחיו  בתשובה שלימה? - אבל  בנימין אינו יוסף,הוא יכול להיות "בכור" נוח יותר מ"יוסף החולם".

במאבקים על  הבכורה בספר בראשית, מי ויתר על הבכורה ?
מי בתנ"ך חזר בתשובה ,חוץ מאנשי נינוה ?
ברכת יעקב מסבירה מדוע הבכורה לא ניתנה לבנים הראשונים.
יוסף מבין שבנימין לא ירד לשבור שבר במצרים,כי יעקב חושש לגורלו והוא יהיה הבכור.

בינתים יעקב מגונן עליו מפני אחיו,אבל מה יהיה אחרי מות יעקב ?

עשו:"יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה .."

מעט מאד  אנשים  משתנים באופים,למה שהאחים יוותרו על הבכורה ?

יוסף רוצה למנוע מבנימין גורל הדומה לשלו .הוא לא סבור שאנשים משתנים.

בספור טוב או יחול שינוי בדמות הראשית,או למרות אירוע יוצא דופן, לא חל בו כל שינוי.

התורה באה לחדש לנו שכשם שיוסף השתנה, כך גם יהודה,[האם בראובן  חל שינוי ?]

 אמנם יוסף שמע שהאחים אומרים:"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו בצרת נפשו בהתחננו אלינו",ייסורי מצפון קשים לאורך זמן רב.אבל –מבחינת יוסף- הם לא מצטערים על עצם מכירתו לעבד.אולי בדברי ראובן ניתן לשמוע זאת "וגם דמו הנה נדרש"? אבל האחים לא מסכימים איתו.ואם נניח שחזרו בתשובה והוא רוצה להעמידם במבחן נאמנות לאח,הרי הוא משאיר את שמעון שכנראה יוסף חושב שכיון שהוא הבן שבא  אחרי ראובן [שלו האחים אינם נשמעים ] ומתפקד כבכור.והם לא עמדו במבחן.השאירו את שמעון בבור במצרים.

ועוד,הוא התחיל ב"תרגיל בנימין" עוד לפני ששמע אותם אומרים "אבל אשמים אנחנו על אחינו..."

ההלם מההופעה הפתאומית של יוסף הוא גם בגלל שהוא יהיה הבכור ואותם יעקב עלול לְשַלָּח  כמו את בני הפילגשים שאותם שילח אברהם כמו את ישמעאל? ואת עשיו שיצחק שלח לאדום?

יוסף לא היה יכול  לשלוח צבא כדי לקחת את בנימין בכח למצרים.
[ בר' ט' 11  - 9  על פי מאמר של אהרון דמסקי על קבורת יעקב "ירדן" ליד פטיש נחל גרר הוא הגבול בין כנען למצרים,והצבא שבא איתם ממצרים לא נכנס לכנען.]

יוסף יודע שתהיה פגיעה ביעקב,אבל חשוב לו יותר להציל את בנימין.

 "וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו " בראשית  מג (ל)  
הביטוי חוזר רק במלכים א פרק ג (כו)
"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר בְּנָהּ הַחַי אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנָהּ ..."
כלומר,מי שרואה שהיקר לו מכל עומד להיהרג, הרחמים 'בוערים' בקרבו.

ומוסיף יוסף [שם] "אלהים יחנך בני" – ירחם עליך

מדוע נותן לו חמש ידות יותר מלשאר אחיו?

יוסף נותן לו חמש ידות יותר כדי להגדיל את קנאתם וכדי שיהיה להם יותר קל להיפטר ממנו.
הוא בטוח שהם 'יקפצו על המציאה' להיפטר מבנימין  בדרך הקלה,הרי הם לא אשמים שבנימין 'גנב' את הגביע.ולכן הוא מצווה למלא את אמתחותיהם וכן להשיב את כספם,כדי שיוכלו בעתיד לרכוש עוד מזון.הוא לא מעלה בדעתו שהוא עומד להזמין אותם למצרים.

האם בפסוקים הבאים הם חוזרים בתשובה ?
  בראשית פרק נ  (טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם
                           וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:

 (טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:
                     (יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ
                         וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ              וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:
                      (יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:
  

ולכן              (יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:

ה' מעניש ואין  לבני אדם לעשות זאת. שמואל א פרק ב (כה) אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים

מדוע לא יאמר להם במפורש שרצה לנסות אותם והם עמדו במבחן ולכן סלח להם ?
 

כאשר יוסף ראה שיהודה מוכן להישאר כעבד במצרים ובלבד שלא יאונה כל רע לבנימין,הוא השתכנע מעל לכל ספק שהוא טעה.האחים אינם מתכוונים לפגוע בבנימין.

ולכן תוכניתו להצלת בנימין מיותרת.

מי יאכלנו בשר? -מה היא תכניתו של משה? (במדבר יא)

מי יתן כל עם ה' נביאים [במדבר י"א]

איזו שפלות רוח !!

במקום להתמלא בששון ובשמחה עם התחלת המסע לארץ המובטחת-לאחר חניה של שנה למרגלות הר סיני-העם מתמלא בתאווה לבשר.במקום צפייה דרוכה לארץ זבת חלב ודבש,געגוע למאכלי מצרים:

            ... וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר.

            זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם,

            את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת  הבצלים ואת השומים.

בשיאה של תלונת העם המתאווים לבשר  נושא משה נאום קשה במיוחד.

קשה בגלל אופיו הדכאוני ;"הרגני נא הרג,אם מצאתי חן בעיניך,ואל אראה ברעתי".

ועוד יותר קשה בגלל שלא ניתן  להבין איך רואה משה את סיום תלונת המתאווים.

            ל כ א ו ר ה  משה מבקש מה' להקל עליו את משא העם על ידי הוספת מוסד רחב של מנהיגים.

"לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני:" אמנם משה ממלא את הוראת ה' ואוסף שבעים זקנים לאהל מועד,אך בדיקה קפדנית של ההשוואה בין ההוראה של ה' לבין ביצועה תגלה שמשה אינו נלהב מפתרון זה.[ואכן אין בו כדי למנוע את מותם של המתלוננים בתלונה זאת ולא בתלונות האחרות.מוסד "שבעים הזקנים" לא ייזכר שוב.]

            בהמשך התלונה מסופר על אלדד ומידד המתנבאים במחנה.התורה מוסרת לנו את שיחתם של משה ויהושע.המעמיק בלימוד שואל: מה תורמת שיחה זאת להבנת כל תלונת המתאווים ?  האם כל השיחות שבין משה ליהושע נכתבו ?

והתשובה:רק בדברי משה ליהושע נמסרת לנו מטרת משה בנאום הייאוש שבו פתחנו.

"ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם"

כאן מגלה לנו משה כיצד הוא חשב שתפתר הבעיה ויימשך המסע לארץ.משה הבין שהעם עדיין לא יצא מגדר של עבדות לגדר של חלוצים לפני המחנה.הערכים הרוחניים של הר סיני.המשכן וענן ה' אשר מעל לא הביאו אותו לתחושת גודל השעה.התאווה לבשר תופסת את מקומה של הערגה לגאולה המתקרבת. האפשרות היחידה בעיני משה להרמת נפש העם השפלה היא

" יתן ה' את רוחו עליהם".

רוח ה' תהפוך את כולם בבת אחת מדרגת עבדים לדרגת נביאים. רמז למחשבה זאת נוכל למצוא בנאום הקשה של משה :

האנכי הריתי את כל העם הזה

אם אנכי ילדתיהו

כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק

על האדמה אשר נשבעת לאבתיו:

אחרי 'הריון','לידה',היינו מצפים לאם המניקה,או לפחות למינקת ולא לאומן.

האומן הוא המחנך-כמו מרדכי שהיה אומן את הדסה.משה טוען שהמחויבות לחינוך העם אינה עליו,אלא על ה' אשר "נשבעת לאבתיו".ולכן "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני:" אינו בא לבקש עוד אנשים שיעזרו לו,אלא רק ה' הכל-יכול  מסוגל להפוך את התאווה לצרכים גופניים לתאווה לערכים רוחניים.

ה' הבין זאת והוא מבשר למשה שיעשה זאת אבל רק לשבעים זקנים,אך לא לכל העם.

מדוע ?

בעצם משה מבקש מה' שישטוף ממוחם רצון אחד וימלא אותו ברצון אחר. "שטיפת מוח". השתלטות על מחשבות  קיימת היום במקומות נחשלים ביותר בעולם.אוי לאותם אומללים "המתחנכים" שם.

האם יש להם בחירה חופשית?

האם הם עדיין בגדר אדם חושב?

בתלונת המתאווים מלמדת אותנו התורה שה' יתן את רוחו על בודדים,על נביאים,אך אין זאת דרך להגיע לאמונה בה'.

דברים פרק ל (יט) העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה

                         ו ב ח ר ת  בחיים למען תחיה אתה וזרעך:

על המורים להציע לפני הלומדים את כל התורה עם כל המחלוקות הקיימות ועל התלמיד לבחור בין כולם את דרכו.

אין זאת דרך קלה.מלאה היא במהמורות.אך  להולך בה מובטחת הנאת הספוק הגדולה ביותר.