"ואהבת לרעך כמוך" כי "בצלם אלוהים ברא את האדם"

 ויקרא פרק יט

(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'

 

על ההבנה המקובלת לצו הידוע מעלה נפתלי הרץ ויזל (בתוך "הבאור") ארבע תמיהות :

        א- אם כוונת הפסוק שיאהב כל אדם כאשר אוהב את עצמו, ייפלא מאד, שיצוונו על דבר שאינו בכח שום  נפש.  

        ב-  ואי אפשר שיאהב האדם את זולתו, וביותר איש נכרי לו, כאשר אוהב את עצמו, 

        ג -גם אין לצוות על אהבה ושנאה שאין האדם מושל עליהן,

        ד-ועוד: אם כן צריך שיתאבל על צרה של זולתו, מעל צרת נפשו, וחייו אינם חיים, שאין לך שעה שלא  יראה ולא ישמע בצרת אחר... " 

 

תרגום יונתן לפסוק ודברי הלל המעבירים את המצוה מתחום הרגש לתחום המעשה רק מעצימים את הקושי בהבנת המצוה החשובה הזאת.

תרגום יונתן : וּתְרַחֲמֵי (=ותאהב) לְחַבְרָךְ דְמַן אַנְתְּ סַנֵי לָךְ לָא תַעֲבֵיד לֵיהּ

שוב מעשה בנכרי אחד שבא ... לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד  [שבת לא.]

האם יתכן ש"לאהוב את..." אין משמעותו כמו "לאהוב ל..."? 

ראה כיצד מלית היחס משנה לחלוטין את מובנו של הפועל:

 

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.                ויקרא  ח (ג)

 

וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן ...                   במדבר  יז (ז)

 

בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי ...  דברים  ד (י)

 

וכן בפעלים רבים מאד; לשלוח אל ..., לשלוח את..., לקחת את.., לקחת מ...  

 

וכך יש להניח שאין 'לאהוב את..' זהה ל'לאהוב  ל..."

הבעיה היא ש"לאהוב ל" אינו שכיח כל כך במקרא. למעשה רק עוד שלוש היכרויות הנוספות על פסוקנו ומשלושתן נוכל להגיע בבטחה למסקנה:

 

"לאהוב  ל..." משמעו להתייחס אל הזולת כשווה לך.

 

א  - וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב

 

כאשר חזר יהושפט מלך יהודה מהמלחמה הכושלת ברמות גלעד עם ידידו אחאב מלך ישראל התריס כנגדו הנביא

דברי הימים ב פרק יט

(א) וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם:

(ב) וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט

    הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'

 

מנין ליהוא החוזה שיהושפט 'אוהב לאחאב' ?

מלכים א פרק כב  [וכן דברי הימים פרק יח (ג)]

וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ

 

ב - אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד

מלכים א פרק ה

(טו) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ

כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים:

 

מה פשר אהבה זאת בין מלך צור למלך ישראל ?

דוד כבש את ארם ואת כל הערים הצפוניות עד לבוא חמת.

 

שמואל ב פרק ח

(ג) וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה ... וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ:

(ו) וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה ...:

(ח) וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי עָרֵי הֲדַדְעָזֶר לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד:

(ט) וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כָּל חֵיל הֲדַדְעָזֶר:

 

רק עיר אחת לא נכבשה על ידי דוד.

דוד לא כבש את צור, כי הייתה על אי המרוחק מרצועת החוף בכשמונה מאות מטר [ אלכסנדר מוקדון כבש אותה לאחר שבנה דייק שחיבר את העיר לחוף]

ולכן חירם לא היה וסל שלו כמו שאר מלכי הצפון.

הם היו שני מלכים בדרגה שווה.

ג - וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים

 

כמה פסוקים באותו פרק לאחר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ נאמר על הגר :

 

ויקרא פרק יט

(לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:

(לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

 

 המונח כ א ז ר ח חוזר כמה פעמים במקרא ובכולם הכוונה לשוויון זכויות וחובות.

וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: [ויקרא פרק כד (טז)]

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם  [שמות פרק יב (מח)]

 

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה [ויקרא פרק כד (כב)]

יש להניח שגם מחלוקת התנאים המתמודדת עם ערכה המוסרי המיוחד של המצווה מתכוונת להזכיר לנו שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים ולכן אין רשות לאדם אחד לראות עצמו נעלה מעל האחר.

ספרא קדושים פרשה ב ד"ה פרק ד

"ואהבת לרעך כמוך",

רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה,

בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה.

[כוונת בן עזאי לפסוק מבראשית פרק ה א'

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:]

 

ר' נפתלי הרץ ויזל שהוזכר בפתיחה מגיע לאותה מסקנה של שוויון בין בני אדם. הוא מבסס את פרושו על המילה "כמוך"

       ואומר אני, שאין מילת "כמוך" בלשון הקודש כולל כוונה זו, אלא "כמוך" פירושו:
       הדומה לך, כמו (בראשית מ"ד) "כי כמוך כפרעה" – דומה אתה במעלתך למעלת פרעה; (בראשית        מ"א ל"ט) "אין נבון וחכם כמוך" – 
       שוה לך ודומה לך;

       וכן כאן פירושו "ואהבת לרעך" שהוא כמוך – שוה לך ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם אלוהים 
       והרי הוא אדם כמוך, וזה כולל לכל בני אדם, שכולם נבראים בצלם.

 

לסיום, מן הראוי להזכיר שבמזרח הקדום היה המלך נחשב לאל ,או לבן אלוהים, ולכן היו צריכים לסגוד לו. וגם בימינו -לצערנו - יש מנהיגים החושבים שלשלטון נבראו...

 

מה טעם מצוות ספירת העומר ?

מדוע לא קבעה התורה שחג השבועות יהיה בו' סיון כמו שעשתה בשאר הרגלים ? 
האם יש ערכים חינוכיים מיוחדים לספירה הזאת? התורה ממעטת מאד במתן טעמים למצוות. וטוב שכך כדי שלא יאמר אדם שלדידו הטעם אינו רלוונטי ולכן פטור הוא מהמצווה.
הוא הדין במה שייכתב להלן. אין כל בטחון שקלענו לכוונת התורה בספירה היום-יומית לשבועות. בכל זאת נדון בנושא במסגרת של 'מצווה לעסוק בדברי תורה'.

מקובל לומר שעל ידי הספירה יוצרת התורה קשר בין יציאת מצרים למתן תורה. כלומר מטרת היותנו לעם היא קבלת התורה. נראה שיש להוסיף על כך רעיון המתאים לכל המעטפת של ספירת העומר.

נבדוק שבע נקודות ייחוס שונות למצווה וננסה למצוא חוט רעיוני אחד שעליו ניתן לשזור את כל "החרוזים".

א - איסור חדש

גם אם כלתה התבואה מהמזווה של החקלאי בעונת הפסח,אוסרת עליו התורה לקטוף מלילות מהשעורים המבשילות בשדהו לפני "ממחרת השבת" יום הנפת עומר השעורים.

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם  [ויקרא כג]

ב – "ממחרת השבת"

מבלי לקבוע את היום המדויק נוכל לומר בבטחון שהתורה דורשת שהתחלת הקציר תהיה סמוכה לפסח.יתר על הכן, על הפסח להיות בעונת האביב [דברים טז "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח"] ,כלומר כאשר השעורים יגיעו לשלב קרוב להבשלה [במכת הברד נאמר : ...וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב...]

ג – "מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':
           מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': [ויקרא כג]

ספירת העומר היא, אפוא, בין הנפת העומר שהתירה את הקציר עד הבאת לחם העשוי מהחטה שזה עתה נקצרה בשבועות.

ד - חמישים יום

כידוע יש רק מצוה אחת נוספת בתורה בה אנו נדרשים לספור שבע פעמים שבע ולקדש את החמישים, שנת היובל.האם יש קשר בין שתי המצוות?

ה - עומר

עומר הוא אסופת שבלים.העומר הוא גם מידה של עשירית האיפה.כך נאמר במן שאכלו בני ישראל במדבר. [שמות טז]

לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת... וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.

מעניין שרק בשני מקומות אלו מכונה העישרון במונח "עומר". האם יש קשר ביניהם ?

ו - פאה ולקט

בסיום ההוראות להנפת שתי הלחם בשבועות, חוזרת התורה על שתי מצוות שכבר הוזכרו בפרשת קדושים. ומה להן במסגרת מצוות המועדים ?

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ

וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם    אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם [ויקרא כג]

 

ז – "שבועות חוקות קציר"

הנביא ירמיהו מוכיח את העם על שאינו מודה לה' על חסדיו ובין השאר הוא אומר:

וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ:
           וְלֹא אָמְרוּ בִלְבָבָם: נִירָא נָא אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ 
           הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ 
           שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ: [פרק ה']

 

ההסבר המשותף לשבע הנקודות הנזכרות

ימי הספירה הם ימי הקציר. זאת העונה בה ייקבע אם יהיה למשפחה בטחון כלכלי לשנה הקרובה. הבעיה היא שככל שהיבול הולך ומתרבה בכל אחד מימי הקציר, כך סכנת "כחי ועוצם ידי" מתגנבת ללב החקלאי והולכת ומתעצמת ביחס ישיר להגדשת הסאה.
לכן התורה מרבה בהוראות שעשויות למנוע הרגשת בטחון מופרזת [ולעודד הכרת] ולהכיר תודה לבורא עולם על חסדיו.
       ב"אסור חדש" לומד החקלאי שאין הוא בעל התבואה שגידל. ללא הנפת עומר השעורים במקדש אין לו רשיון להניף חרמש על התבואה אף על פי שהוא השקיע בה את כל מעייניו.
        התחלת הקציר סמוך לפסח מזכירה לבעל השדה " וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם."

במשך הקציר אין האיכר יכול להתפנות כדי להודות לה', אבל בעצם הספירה מונחת המחשבה שכאשר יסתיים הקציר נקריב מנחת תודה לה' מהתבואה החדשה. כך האכר מונה יום יום ושבוע אחר שבוע עד למועד המתאים להודיה.
שבע פעמים שבע + אחד = חמישים.
המנין הזה חוזר רק במצוות היובל. ביובל מלמדת אותנו התורה שאפילו השדות שאנו מעבדים וחיינו תלויים בתנובתם אינם רכושנו הפרטי

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי [ויקרא כה]

כך גם על כל תבואת השדה עלינו להודות לבורא עולם על חסדיו עמנו.

וכך נאמר גם על המן ,"עומר לגלגולת",

וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ
כִּי לֹא עַל  הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:  [דברים  ח]

שורת הקוצרים מתקרבת לקצה השדה. האיכר כבר רואה בדמיונו את האסם המתמלא. סכנת הבטחון העצמי בשיאה, וכאן גוזרת עליו השגחה:

            לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם !!

במצוות הפאה והלקט לא מסתפקת התורה באסוציאציות לחג הפסח שהתרחק בינתיים וגם לא מתייחסת לספור הקדום של המן, אלא "קום ועשה". יותר נכון: "אל תעשה". תתגבר על יצרך ואל תהנה מסיום הקציר,אלא השאר לעניים המקוששים אחר שבלים שנפלו והמצטופפים בקצה השדה וממתינים לחלקה שתשאיר להם לקצור את התבואה במו ידיהם.

        אם עד עתה לא מצאנו אמירה מפורשת לגבי הקשר שבין הקציר לספירת השבועות.בא הפסוק מירמיהו פרק ה' [ראה לעיל] ומכריז שלמרות כל הסימנים אנשי יהודה לא נרמזו והתעלמו מה' המשפיע עליהם מטובו. במלים שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ מזכיר לנו הנביא שגם בזמן הקציר צפויות הפתעות לא נעימות כמו שרפות, שודדים, ארבה ועוד כהנה וכהנה.

 

וּבְיָמֵינוּ...

 

          יש חשש שעלול לעלות במחשבתינו רעיון מוטעה;כיון שבימינו ביטחוננו הכלכלי אינו קשור כל כך לימי הקציר, שמא ספירת העומר אינה רלוונטית יותר? התשובה היא : לא ולא !!

         עלינו לקיים אותה כדי ללמוד ממנה איך ליישם את המסר שלה בתנאי החיים המודרניים. לא כל ענף חקלאי – וגם תעשייתי – מובטחים מפני הפסד. לא לכל משפחה מובטח שבשנה הקרובה היא תיהנו מחיי הרווחה שאליהם היו רגילים. לכן בכל הזדמנות שמתברר לנו שכלכלתנו בשנה הקרובה איתנה, ושגם בזמן הקרוב נוכל ליהנות מכל טוב, שומה עלינו לדעת  ש ל א  ה כ ל  מ ו ב ן  מ א ל י ו.

עלינו להרבות בהכרת חסדו של  ה"משביע לכל חי רצון".

ב"שנת הקורונה" חוה העולם כולו שפל כלכלי אדיר. מיליוני בני אדם אבדו את מקור פרנסתם. אנשים שלא חשו מחסור מימיהם נזקקו לעזרת הממשלה והצבור. אלפי תודות לבורא עולם שצלחנו את המשבר הזה בשלום – כך אנו מקווים.

מכאן שבכל סִכּום מאזן כלכלי, בבדיקת המאזן המשפחתי, בחתימה על חוזה לתעסוקה בשנה הבאה. וכן בכל אירוע שמבטיח לנו בסיס כלכלי - יש לזכור להודות לה'. יש מי שיסתפק באמירה קצרה ויש מי שיאמר פרק בתהלים [כמו, למשל, "מזמור לתודה"] וכמובן יהיו גם כאלה שיתחייבו לתת צדקה ביד רחבה.

וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד:

 בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

 לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד

 כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ:

וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל

וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל:

וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:

וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת

            כִּי מִמְּךָ הַכֹּל   וּ מִ יָּ דְ ךָ   נָ תַ נּ וּ   לָ ךְ:                              [דברי הימים א פרק כט]