המאמרים הנצפים ביותר

יום שבת, 7 בנובמבר 2020

עקדת יצחק – מטרת הנסיון

 מדוע מנסה ה' את אברהם בנסיון אכזרי ביותר ?

שלושה ימים עליו ללכת במחשבה שהוא במו ידיו יהרוג את בנו יחידו אשר אהב.למה ? האם חטא במשהו?

האם לא הוכיח עד עתה את נאמנותו לה' ?

התשובה כתובה בפסוקים האחרונים של הפרשיה:

(טז) וַיֹּאמֶר

בִּי נִ שְׁ בַּ עְ תִּ י נְאֻם ה' : [בראשית כב טז].

שבועת ה' לאברהם ליצחק וליעקב נזכרת פעמים רבות במקרא.מקורה כאן בנסיון הקשה של העקידה.1

חשוב להבהיר את מהות ההבטחה שבשבועה הזאת:

וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: [שם פס' יז]

פרוש 'כלי יקר' בראשית פרק כב פסוק יז :

"...לא יוכלו האומות לכלות את ישראל".

או במלים אחרות צאצאי אברהם יישרדו לעולם .והרי אנו עדים לפלא העצום ש'כל משבריך וגליך' עברו עלינו בכל זאת 'ירשנו את שער אויבינו' לאורך שלושת אלפים וחמש מאות שנים.

כדי שגם אנחנו וגם כל העמים ידעו את סוד שרידותו המופלא של עם קטן ונרדף, דרוש צרוף נדיר של שלושה גורמים:


נסיון אל\על אנושי

אמנם היו בעבר מקרים בהם הורים היו צריכים לשלוח ידם בבניהם,אבל הנסיבות היו שונות בתכלית.לרוב אויב שעמד לכבוש את המקום וסופם של הבנים היה קשה ביותר.או,למשל, מלך מואב שרצה להינצל מהמצור שסגר עליו [מלכים ב' סוף פרק ג'].אבל כאן נאמר בתחילת הפרשיה

בראשית כב (א) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם.רבים התקשו בהסבר "הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" מה הם אותם דברים ? הנושא האחרון של הפרק הקודם הוא הברית של אברהם עם אבימלך ופיכל שר צבאו.כלומר לא הייתה כל סיבה ביטחונית שבגללה היה צריך להקריב בן2. אלא מבחן איום ונורא,קשה מאד מאד שאף אדם לא עמד בו מעולם3

עמידה מושלמת בנסיון.

לתיאורים המפורטים של מעשי אברהם יש מטרה אחת; בצוע למופת של הצו הקשה.ההליכה הדמומה במשך שלושה ימים מלמדת שלא היו עיכובים והיסוסים בצעדה אל עבר "המקום".דרשות חז"ל הרבות על השטן הנכנס עמו בשיחה נועדו להבליט את התגברותו של אברהם על הרהורי לבו שבלי ספק כרסמו בקרבו לאורך כל שלושת הימים.

שלושת הימים נועדו לבחון אם אברהם לא יחזור בו מהמעשה הנורא.פרק זמן זה חוזר במקומות רבים במקרא למטרה דומה.כגון,שאול המציית לאביו בחיפוש האתונות [שמואל א' ט, כ] וכן ביונה במעי הדגה[פרק ב' פס' א].4

ההוראה לנערים להישאר לרגלי ההר נועדה למנוע מהם לעצור בעדו את המעשה הנורא.וכן בשיחה עם יצחק הוא מסתיר ממנו את האמת,שהרי הוא אינו יכול לדעת בבטחה מה תהיה תגובת יצחק ברגע האמת.5

שבועת ה'

רק בעקידה ניתנה שבועת ה' לאברהם ולבניו אחריו.היו אמנם בריתות,אךאינה דומה שבועה לברית;הברית היא בין שנים[לפחות],ואם אחד מהם הפר אותה,אין היא מחייבת יותר. אבל שבועת ה' היא התחייבות מוחלטת של ה' ואינה בטילה לעולם.כדי להצדיק שבועה כזאת היה צורך במבחן האיום ביותר ובביצועו המושלם כדי שעם ישראל ואומות העולם יבינו את מקורה ואת תקיפותה6.

(טז) וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'

כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ:

(יז) כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ

וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם

וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו:

(יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי

מטרת ההישרדות – ברכה לאנושות.

לא ניתן לסיים הדיון על העקדה מבלי לברר את מטרת החידוש שבשבועת ה'; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו.

כלומר הישרדות העם לעולם.וזאת על מנת:

וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

מלכתחילה ניתנה ברכת ה' לאדם הראשון כמייצג את כל המין האנושי [בראשית א. כח – ל].אבל לאחר עשרה דורות



וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם [שם ו',ה].

לאחר המבול ניתנה ברכת ה' לנח וצאצאיו,שוב לכל המין האנושי בראשית ט' א-ז]. לאחר עשרה דורות נוספים של אכזבה מהתנהגות המין האנושי,בחר ה' באסטרטגיה חדשה.בחירת עם אחד אשר ממנו תצא ידיעת ה' לעולם.כדי שאברהם,יצחק ויעקב יפנימו את הייעוד והאחריות של הפצת שם ה' בעולם,חוזרת התורה על נוסח דומה חמש פעמים;שלוש לאברהם ,ופעם אחת ליצחק וליעקב.

לאברהם

בראשית פרק יב (ג) ... וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה

בראשית פרק יח (יח) ...וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

בראשית פרק כב (יח) וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ ...

ליצחק

בראשית פרק כו (ד) ... וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

ליעקב

בראשית פרק כח (יד) ... וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:

ההכרזה המפורשת על אברהם :

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט...[שם יח',יט]

וכן הדחת ישמעאל [ומאוחר יותר עשיו] העצימה את הייעוד של המשפחה 7.

בהמשך התורה יש רמזים מעטים למשימה שמוטלת על העם,אבל הנביאים עוסקים בכך לרוב8.

ביצוע הייעוד

המשימה נראית כבדה מדי על כתפי עם נרדף,כבשה בין זאבים.וראה זה פלא רוב המלאכה כבר מאחורינו.

א - רוב העולם זנח את עבודת האלילים ומאמין באל אחד.

ב - כל העולם מחלק את הזמן לששה ימים + אחד.

ג - התנ"ך הוא הספר המתורגם ביותר והמוערך ביותר בכל הספרות שהייתה מאז ועד עתה.

ד- חוקים בתחום החברתי הועתקו בחברות שונות והפכו שם ליסודות החוקה.כגון,בטול עונש מוות על עבירות בתחום הרכוש,יחס לעבדות ועוד9.

אמנם היו לנו "סוכני משנה" להפצה הזאת,הנצרות והאיסלאם,אך אין מי שמטיל ספק במקור10.עדיין לא הושלמה המשימה.יש עוד הרבה תכנים בתורה שלא נקלטו בעולם והמלאכה מרובה ולכן על העם שזכה לקבל את התורה להמשיך לשרוד.





נספח

מדרש על העקדה

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא מ - בחודש השביעי (בדילוגים)

- מלמד שאמר אברהם להקדוש ברוך הוא:

אדם,אם מנסה את חבירו, אינו יודע מה בלבו, אתה יודע מה בלבבות, והיית מנסה אותי, לא היה גלוי לך שאני שוחטו, ...למה עשית לי כך?

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

שהייתי מבקש ליודעך בעולם שלא על חנם בחרתי בך מכל האומות



- א"ר ירמיה:

אמר אברהם:

רבונו של עולם, ... כשיהיו בניו של יצחק נידונים לפניך ביום זה [ראש השנה] ואפילו יש להם כמה קטיגורים מקטרגים אותם, כשם שדממתי ולא השיבותיך כך אתה לא (תשוה) [תשים] להם. ..,


אמר לו הקדוש ברוך הוא:

שא עיניך וראה את הקרבן שאחריך ... מהו "אחר נאחז בסבך בקרניו" (שם /כ"ב/) ראה מה לפניך, בניך העומדים אחריך כשיהיו מסובכים ונאחזים בעבירות, מה הם עושים בקרניו, נוטלים את הקרנות האלו ותוקעים בהםואני נזכר עקידתו של יצחק ומזכה אותם בדין.

מה ההבדל בין בקשת אברהם לתשובת ה' ?

אברהם מבקש סליחה אוטומטית. יחטאו וה' סולח.ישובו לחטוא וה' יסלחה' מסכים לכך עקרוניתאלא מתנה זאת בתקיעת השופרלפי בקשת אברהם עם ישראל עלול –חס ושלום- להיות הגרוע שבעמים מבחינה מוסריתהתקיעה בשופר תזכיר לנו באיזה ניסיון אדיר עמד אבי-אבינוהוא המופת שלנואנחנו מצווים להידמות לו.אם נעשה כך- יש סיכוי שניטיב את דרכנו ונשתפר.

אם כך- יש מקום לסלוח לנו כדי שנמשיך להיות אור לגויים.

1 על רעיון שבועת ה' בעקידה שמעתי מהרב יואל בן נון.

2 ועיין על כך באנציקלופדיה מקראית "פילון מגבל", כרך ו עמוד 462 על מנהג הכנענים להקריב את בניהם בעת מצוקה.

3 בהקרבת הבנים למולך יש להניח שלא נבחר בן יחיד,או בן בכור שהיה אמור להיות ראש המשפחהעל כל הנושא עיין אנציקלופדיה מקראית "מלךהקרבת בנים למלך", כרך ד עמ' .1114

4 אירוע החוזר שלוש פעמים מלמד על עקביות, "חזקה". כגון, אתונו של בלעם הסוטה שלוש פעמים מן הדרך אמורה הייתה ללמד את בלעם שאין זו מקריות גרידא.

5 חז"ל מתאמצים לתאר את יצחק כמוכן לקדש שם שמיםאין זה פשט הכתוביםיש להניח שמגמה זאת נועדה לויכוח עם הנוצרים המעלים על נס את ישו.כאומרים כבר קדמו יצחק בעקידה.

6 ראה המדרש הראשון בנספח בסוף המאמר.

7 ומכאן נלמד על הנשירות הרבות מהעם של אלו שלא היו ראויים להמשיך את הרעיונות הבסיסיים,כמו עשרת השבטים ועוד.

8 דוגמאות מפורסמות:ישעיהו ב',א-ד. שם י"א, ט. זכריה י"ד.תהלים מ"ז.

9 לדוגמאבכניסה לבניין האו"ם מצוטטים הפסוקים מישעיהו ב' על השלום העולמי "וכתתו חרבותם לאתים..."

10 בקוראן יש ספורים שלמים הלקוחים מהתורהבביתה של משפחת מוחמד היה יהודי תלמיד חכם.

יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

בריאת העולם על פי המדע והתורה

   שני תיאורי בריאת העולם - של המדע  ושל בראשית פרק א' אינם יכולים -לכאורה-  לעלות בקנה אחד.אליבא בראשית פרק א' העולם נברא בששה ימים ואילו לפי המקובל בין המדענים לפני מיליארדי שנים.ועוד,האם העולם שאנו חווים היום הוא תוצאה של אבולוציה ארוכת שנים,או יצירה מתוכננת היטב לפרטיה כ"סוף מעשה במחשבה תחילה" ?

          רבו הניסיונות ליישב סתירות אלו ואין בכוונתי לחזור עליהם כאן.טענתי המרכזית היא שהסתירות נובעות מאי הבנה של המלה "יום".אמנם בדרך כלל "יום" הוא מזריחה לשקיעה,או, יממה של עשרים וארבע שעות,אבל להלן כמה דוגמאות   בהן המשמעות היא; תקופה, עת,  עידן.

זכריה פרק יד (ט) וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

דברים פרק כז (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ.[1]

וכן כל המופעים של "יום ה'" במקרא אינם עוסקים ביום אחד מסוים.

ומדוע משתמשת כאן התורה דווקא במילה 'יום'?  - כדי להביא את רעיון היום השביעי,יום השבת[2].כלומר מי שנמנע ממלאכה ביום השבת מצהיר בזה שה' ברא את העולם.חשיבות מצות השבת באה לידי ביטוי גם באזכורה בעשרת הדברות מיד לאחר הנושא של אל אחד.וכן בכל המקרא השבת חוזרת ונשנית יותר מכל מצוה אחרת

חשוב לזכור שאין לתורה כל כוונה  לתת תיאור מדעי על סדרי בריאת העולם.מטרת התורה היא ערכים דתיים מוסריים.ובמיוחד בפרק הראשון שלה מובע הרעיון שילווה את התנ"ך כולו ;

רק אל אחד יש בעולם !!!

לכן חשוב לציין שגם בבריאת העולם לא היה כל זכר לישויות שמימיות אחרות.התורה יוצאת בזה חוצץ נגד כל המיתולוגיות הקדומות המתארות ריבוי אלים ומלחמות אלים במיוחד בזמן הבריאה[3].

חוקרים נדהמים מסדר הנבראים של פרק א' בבראשית.החל מהמפץ הגדול ועד בריאת האדם כמעט ואין הבדל בסדר הופעת הנבראים  מהתיאוריה המקובלת היום במדע.בניגוד לכל ספורי הבריאה במיתולוגיות של העמים העתיקים.אין גם אחת אשר תדמה אפילו במעט למקובל היום.

האם יש הסבר מדוע דווקא לתורה שניתנה לפני למעלה משלושת אלפי שנים יש התאמה ?

 

 

הספירה המקובלת;  ה' תש"פ [5780 שנה]

רבי יוסי ברבי  חלפתא  [תנא במאה השניה לספירה] חבר את 'סדר עולם רבה' .הוא ספר את השנים מהשנה שאדם הוליד את שת וכן השנים משת עד הולדת אנוש וכן הלאה וכך אנו מונים היום ה' אלפים שבע מאות ושמונים.כלומר הספירה על פי ההנחה שאדם הראשון נברא ביום הששי לתחילת הבריאה.

          מפרקים ב' וג' בבראשית מתקבלת תמונה שונה.כיצד נתאר את אדם וחוה לפני האכילה מעץ הדעת ?

א – ללא בגדים

ב – אכלו פרות מהעצים

ג- לא ידעו להבחין בין טוב לרע.

סוג של "אדם קדמון" או "אדם פרה-היסטורי",כי יש לו בחירה חופשית.ניתן לצוות עליו והוא קורא שמות לבעלי החיים,כלומר הוא בעל חיים תבוני. אם נתייחס לכל האירוע בגן כמשל, נבין שהתורה מתארת בדרך ציורית שהמין האנושי עבר שינוי מ"אדם קדמון  פרה-היסטורי" ל "אדם הסטורי". לא בכדי הוא נקרא "אדם" - שם שלא ניתן לאף אחד מאישי המקרא.כלומר ה' ברא את המין האנושי שבמשך הזמן עבר שינוי גדול[4].והספירה היא מאותו אדם אבי שת.לכן מן הראוי לומר שהספירה של ה' תש"פ מתחילה מאדם אבי שת.

          ממתי ניתן לדבר על היסטוריה אנושית ? על ארצות, מלכים וחוקים ? - רק מתחילת המצאת הכתב. עיינו בכל אינציקלופדיה [או גגלו במרשתת] ותמצאו שהכתב הומצא באלף הרביעי לפני הספירה.כלומר לפני פחות מששת אלפי שנים.כלומר בסביבות ה' תש"פ [=5780].עכשיו ברור שהתורה מתחילה אף היא ב"אדם ההיסטורי" אשר נחלק  בין רועי הצאן לבין עובדי האדמה. ואינה מתעלמת מההתפתחות הטכנולוגית ולכן היא תטרח להזכיר את ה"אבות המייסדים" של הציביליזציה ;

(כ)... יָבָל הוּא הָיָה                                  אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:

(כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה                    אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:

(כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן     לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל     [בראשית פרק ד]

סכום ביניים ;

לא זו בלבד שאין סתירה בין שתי שיטות תאורי הבריאה,אלא מדהים שהנאמר בבראשית פרק א' מתאים להפליא לממצאי המדע!

 

שני 'באגים' בשיטת האבולוציה.

א - במאה ה19 השתלטה תורת ההתפתחות בכל שטחי החיים.קרקע פורייה לשיטת דרווין הידועה.אך דרווין עצמו טען שאם לא יימצאו מאובנים רבים המוכיחים את שלבי ההתפתחות, תורתו נופלת למים.ואכן כיון שלא נמצאו המאובנים התפתחה שיטה חדשה: ניאודארויניזם.

          הדוגמא הידועה ביותר :

האם מוצאו של  האדם מהקוף ? כבר שנים רבות ידוע שאין לכך הוכחות מכריעות.גולגולת של אדם ניכרת בנפח הגדול  של המוח –יחסית למשקל הכולל של הגוף.

מתוך המרשתת "אבולוציה של האדם"

"...הומו ארגסטר, ...והוא המין הראשון השייך ללא עוררין לסוג האדם בדומה לאדם בן ימינו, ... נפח המוח שלו בין 800 ו-900 סמ"ק, גדול משמעותית משל קודמיו, אך עדיין קטן משמעותית מזה של האדם המודרני [שהוא 1,400 סמ"ק]"

 חוקרים מתאמצים לגלות מאובנים שיוכיחו את שלבי המעבר מהקוף המפותח ביותר לאדם.אך לא הצליחו למצוא שלבי ביניים של נפח המוח.וכדי להוכיח את ההתפתחות צריכים היו להיות הרבה מאד  שלבי ביניים.אגב, גם ביו סוגים שונים של בעלי חיים מאותה משפחה [כגון "החתוליים"] לא נמצאו המאובנים שדארווין ייחל להם לשווא.

ב - תא חי ראשון.מדענים ניסו לייצר במעבדות תא חי בצורה מלאכותית,ולא עלה בידם. כבר ידוע לכולם שרק תא חי יכול לייצר תא חי אחר. אם כך,כיצד נוצר התא הראשוני ?

מתוך המרשתת  " המרק הבראשיתי והאבולוציה של התא הראשון"

[שים לב למלה "כנראה". ההדגשה אינה במקור]

החלבונים שנוצרו במרק הבראשיתי יצרו  כ נ ר א ה   מולקולה מורכבת של חלבונים שהיתה בעלת היכולת להשתכפל, מה שהיה מין מולקולת דנ"א פרימיטיבית... הקרום השומני שהכיל את המולקולות הללו בתוכו היה הקרום של התא החי הראשון מולקולת הדנ"א הראשונות לא היתה עטופה בגרעין אלא  כ נ ר א ה  היתה בעלת תנועה חופשית בתוך חלל הקרום בצורה דומה לפלסמידים (גדילי דנ"א) שניתן לראות גם כיום ביצורים חד-תאיים... כ נ ר א ה , בחלוף פרק זמן מסוים התפתחה מולקולה דמוית מולקולת כלורופיל.

          עדות לקושי הזה בא לידי ביטוי חדש לאחרונה כאשר הועלתה השערה חדשה;תא החי הראשון הגיע מפלנטה אחרת.אבל כיצד נוצר שם ?וכיצד עבר את המרחק של שנות אור ושרד ? לאלקים פתרונים...

.

ייחודו של כדור הארץ

כדי שיתקיימו על פני כדור הארץ  החיים המורכבים מאד שאנו מכירים דרושים תנאים רבים מספור ודי בשינוי זעיר כדי שישתרר תהו ובהו.לפניכם מעט מזעיר משטחי חיים שונים כדי להשיב על השאלה :           האם אפשר שכל כך הרבה וכל כך מדויק ייוצר מתוך התפתחות מקרית ?

א – מרחק כדור הארץ מהשמש .

ב – זווית הנטייה לעומת השמש המאפשר את עונות השנה.

ג – כמות החמצן באוויר מאפשרת - מצד אחד-  גודל סביר של ריאות,ומאידך-יכולת סבירה לכבוי שריפות.

ד – אנומליה של המים. המשקל הסגולי של כל הגופים עולה ככל שהגוף מתקרר ומצטמק.פרט למים           שמארבע מעלות עד אפס מתרחבים.וזאת כדי שהקרח באגמים ובנהרות הקופאים בחורף יצוף על           המים ומתחתיו יתאפשר לחי ולצומח לשרוד.

ה – צלקת של פרח לא תקלוט אבקן שאין לו כמות הסוכר הנדרשת.כך לא נוצרים צמחי כלאיים.

ו – תמסורת של החושים למוח דרך מוליכי חשמל זעירים.

ז – הממברנות בגוף הקולטות את הדרוש  ומפרישות את היתר.

ח – תהליכי העיקול.

ט – היסודות הנבדלים זה מזה על פי האלקטרונים שמקיפים את הגרעין ומאפשרים –וגם מונעים- תרכובות           שונות.

י – הדמיון בין מבנה היסודות למבנה גרמי השמים.

יא – תאי המוח וההתקשריות ביניהם.

ועוד

          ועוד

                    ועוד 

לא ייתכן שהכל מקרי כמו שלא ייתכן שילד שאינו יודע קרוא וכתוב ישחק באצבעותיו על גבי מקלדת של מחשב והתוצאה תהיה פרק בתנ"ך !

 

מָה  רַבּוּ  מַעֲשֶׂיךָ  ה'     כֻּלָּם  בְּחָכְמָה  עָשִׂיתָ       מָלְאָה  הָאָרֶץ   קִנְיָנֶךָ     תהלים פרק קד  (כד)

 

 

 



[1] לא ניתן ביום אחד לעבור את הירדן ,לצעוד להר עיבל ולכתוב את כל דברי התורה,אלא בעת הכניסה לארץ...

 

[2] על חשיבות מצוות השבת ניתן ללמוד גם  ממקומה העשרת הדברות;מיד לאחר ייחוד האל.הימנעות ממלאכה כל יום שביעי עבור כל חקלאי היא הקרבה גדולה ומביעה אמונה ובטחון באל שיספק לו כל צרכו.איזכורה של מצוות השבת במקרא כולו שכיחה כמו בערך איסור עבודה זרה.

[3] ייתכן ש ..."וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם..." רומז לאלה הכנענית תהמת שניסתה למנוע את בריאת העולם.וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים - מכל בעלי החיים נזכרים רק "התנינים הגדולים".בין אם אלה יצורים מיתולוגיים הנרמזים במקומות אחדים במקרא [ישעיהו כז א,נא ט ועוד].וייתכן שבגלל גודלם העצום שאינו דומה לגדולה שבחיות ייחסו להם אנשים כוחות על.

            מעניין בהקשר זה הפסוק בתהלים  קמח (ז) הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת:

 

[4] גם מהעובדה שקין ושת נשאו נשים צריך להניח שיש כבר הרבה בני אדם בסביבה..

יום שלישי, 21 ביולי 2020

בלעם במלכוד עצמי


בלעם במלכוד עצמי –בר אילן
עוזי פז

סיפור שליחותו של בלעם שבפרשתנו מעורר שאלות רבות, והבולטת שבהן: מה יחסו של א-להים להליכת בלעם לקלל את ישראל בשליחות בלק מלך מואב? לכאורה, א-להים נותן את הסכמתו להליכתו של בלעם, ברם, בהמשך הפרשה מסתבר שא-להים כועס על בלעם. עיון מדוקדק וקריאה צמודה של פסוקים הסמוכים זה לזה בפרק כ"ב, מעלים ארבע תגובות מנוגדות של א-להים;
א – "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (יב).
ב – "וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כ).
ג – "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (כא-כב).
ד – "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ א-להים אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (לה).
כיצד ניתן ליישב את כעסו של א-להים לצד הסכמתו לצעדיו של בלעם?
אחד הניסיונות לישוב המקראות נמצא בפירושו של רש"י לפסוק כ, שם הוא צועד בעקבות חז"ל  (מכות י):
         "אִם לִקְרֹא לְךָ", אם הקריאה שלך, וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם. "וְאַךְ" – על כרחך, "אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", ואעפ"כ "וילך בלעם", אמר שמא אפתנו ויתרצה.
ובפס' לה: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים" – בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו.
לפי פירושו של רש"י, א-להים התיר לבלעם ללכת מתוך עקרון הבחירה החופשית, או בתנאי שבסופה של ההליכה יעשה את רצון א-להים ויברך את ישראל. ברם בלעם הסכים, לכאורה, לתנאי זה רק מתוך תקווה שיצליח לשנות את דעת א-להים ויקלל את ישראל. שני ההסברים האלו מעלים קשיים:
א.  אם א-להים מתיר לבלעם ללכת בפעם השנייה, מתוך בחירה או כדי לטול שכר, מדוע לא התיר לו ללכת ע"פ אותם עקרונות כבר בפעם הראשונה?
ב.  על פי פירוש רש"י, לבלעם יש כוונה לפתות את א-להים ולרצות אותו כדי שיתיר לו לקלל. מדוע כוונה זו של בלעם זוכה לתגובה כה חריפה של חרון אף א-להים?
כדי להבין את התגובות השונות של א-להים למעשי בלעם יש להבחין בשתי מטרות להזמנת בלעם ע"י בלק.

 

*  חבר קיבוץ עין הנצי"ב ומלמד תורה במדרשת הבנות של הקיבוץ הדתי.
מטרה לאומית למואב: קללה לעם ישראל המאיים על מצבו הביטחוני של מואב.
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר..." (ה).
"וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים..." (כ).
"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ" (לז).
בשלושת הפסוקים מופיעות המילים: "לִקְרֹא לוֹ / לָךְ", והשאלה היא למה הן נכתבו? הרי אינן הכרחיות עבור הרצף התחבירי, וניתן לקרא את הפסוקים בלעדיהן?
לשם כך עלינו לברר למה משמש הביטוי 'לִקְרֹא לוֹ' בלשון המקרא. הנשיאים, בעלי התפקיד והמעמד הגבוה, מכונים "קְרוּאֵי הָעֵדָה" (במ' א:טז), ולפי רש"י: "הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה". כשהמן רוצה לתאר את הכבוד שזכה לו מעם אסתר המלכה הוא אומר: "וַיֹּאמֶר הָמָן... לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ" (אס' ה:יב). לפי רגילות לשון זו, כשא-להים פונה לבלעם ואומר לו: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים", הכוונה היא, אם באו השליחים רק כדי להזמין אותך לכבד את בלק, ולא כדי לקלל את העם, קום לך איתם. לפי אותו הסבר, ניתן לבאר גם את הקשר שבלק קושר בין כבוד ל'קריאה' שבה הזמין את בלעם: "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ" (שם:לז).[1] הבחירה של התורה להוסיף מילים אלו מבארת, שכל ההיתר שקיבל בלעם ללכת היה אך ורק בתנאי שילך לשם המטרה הפרטית – לכבד את בלק, ולא לשם המטרה הלאומית – לקלל את העם.
קריאה צמודה של הכינויים של שליחי בלק מעלה, שלעיתים הם נקראים שרי מואב, לעיתים שרי בלק ולעיתים עבדי בלק. אין מדובר בגיוון לשוני-ספרותי סתמי, אלא בשינוי משמעותי ומכוון.[2] נראה שהתואר "שרי מואב" מרמז על הכוונה הלאומית – קללת ישראל למען ביטחונה של מואב, בעוד שהתארים "שרי בלק" או "עבדי בלק" מרמזים על המטרה הפרטית – מעמדו הפוליטי של בלק. כאשר נייחס ל"שרי מואב" את המטרה הלאומית, ול"שרי בלק" את הזמנת בלעם לכבד את בלק, נבין כיצד בלעם נלכד בפח שטמן לעצמו.
בדברי המשלחת הראשונה שבלק שולח  מובלעת המטרה הפרטית בשתי מלים בלבד "לקרוא לו", ואילו למטרה הלאומית מוקדשות כל יתר המילים בפסוקים ה-ו, העוסקים בגנות ישראל, בפחד מהשתלטותו על שטחה של מואב וברצון להילחם בו באמצעות קללת בלעם: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם... וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה... אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר... תָּאֹר יוּאָר" (במ' כב:ה-ו). מניסוח זה ברור שהשליחים רואים עצמם כ"שרי מואב". ואכן, בסיום דבריהם נאמר: "וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם" (שם:ח). כשא-להים שואל את בלעם: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (שם:ט), בלעם נמנע מלהזכיר את ההזמנה של בלק ומזכיר רק את קללת ישראל: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱ-לֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" (שם:י-יא). לכן תשובת א-להים אינה מותירה מקום לספקות: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".
בתשובת בלעם לשליחים בבוקר יש לשים לב לשני פרטים:
א – למרות שא-להים אסר עליו, הוא אינו מזכיר את מניעתו מלקלל.
ב –  בלעם פונה אל "שרי בלק", ורומז שניתן להמשיך במישור האישי, אבל לא איתם.
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן א-להים לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (יג).
"וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב – כי כך הם רואים את עצמם – וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ" (יד).
בלק הבין את הרמז ולכן במשלחת השנייה יהיו שרים המקורבים אליו יותר: "עבדי בלק". ואף יחול שינוי משמעותי בתוכן ההזמנה, יותר דגש על הכיבודים ופחות על הקללה (טו-יז):
         וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה.
רק אחרי שבלעם מתחייב: "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי א‑להים אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה", מתיר לו א‑להים ללכת, אבל רק לצורך ההזמנה והכבוד וללא היתר לנאומים: "וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", ולא: 'אותו תדבר' !! אם כך מדוע א-להים כועס כאשר הוא הולך עם השרים? "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב" (כא).
הליכה עם שרי מואב –אע"פ שהם בעצם "עבדי בלק" – היא הליכה למטרה הלאומית, לקלל את ישראל, ובזה הוא עובר על מה שהתיר לו א-להים, ולכן: "וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (כב).
לשם מה הובא סיפור האתון? לו היה א-להים אומר לבלעם: "בלעם, אני יודע שאתה הולך כדי לקלל", היה בלעם מכחיש ומשיב: "חס ושלום, אין לי כל כוונה כזאת!". לפיכך, כשמדובר בדברים המסורים ללב, א-להים פועל בדרך אחרת. א-להים יודע שבלעם מייחס חשיבות לכל אירוע בחייו, ולכן הוא מזמן לו אירוע יוצא דופן כדי לעורר אותו. בלעם היה צריך להבין מעצמו שאם אתונו המסורה, שעליה הוא רוכב שנים רבות ומעולם לא סטתה מהדרך, משנה לפתע ממנהגה שלוש פעמים, כנראה יש דברים בגו: "אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי" (במ' כב:לב). אלא שבלעם מסרב להבין את הרמז גם אחרי שלוש פעמים (לא מקרה יחידי ולא צרוף מקרים אלא "חזקה"), ואזי אין טעם בפעם נוספת והמלאך מתגלה אליו. לאחר שבלעם מבין שעד עתה חשה האתון במלאך, בעוד שהוא, 'הנביא המהולל', לא חש בו, הוא מגיע למסקנה: "חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (שם:לד).
היינו מצפים כעת שהמלאך אכן יורה לבלעם לשוב למקומו, אך המלאך מורה לבלעם: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (שם:לה). אילו היה א-להים אומר לו כך לפני צאתו לדרך, לא היה בלעם יוצא כלל מביתו, ברם עתה, כאשר הוא כבר סמוך לגבול מואב וחבורת שרי בלק לצידו, אין הוא יכול לחזור בו. את הלקח הוא למד; אין הוא יכול לומר על ישראל את אשר על לבו;  עליו לציית. ולכן "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק" (שם:לה). אילו רצה א-להים רק למנוע קללה על ישראל היה מונע את בלעם מלכתחילה לצאת לדרך, אבל א-להים רצה שהקללה תהפוך לברכה, כדי להראות לישראל ולעולם כולו שא-להים "שומר ישראל" לא רק מפגעי המדבר והישימון, אלא פורש "מטריה שמימית" המגינה על העם אפילו מדברי סרק: "וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דב' כג:ו).




[1]  בסוף פירושו של הרמב"ן לפס' ד, הוא מביא את דברי המדרש, שמצדיקים יותר את הצורך של בלק בהכרה ובכבוד: "'ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא' והלא מתחלה נסיך היה שנאמר 'את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע', אלא משנהרג סיחון המליכוהו עליהם בעת ההיא שגרמה לו השעה".
[2] לראיה ראו בבר' כ"א את התארים השונים לישמעאל: שרה קוראת לו "בן האמה", ביחס לאברהם הוא מכונה "בנו", וא-להים קורא לו "הנער".