פרשת תצווה נאמרה שבעת ימים קודם הקמת
המשכן, "שאין מוקדם ומאוחר בתורה" (רש"י לויקרא ח' ב'). כלומר,
לאחר חטא העגל. רש"י אינו רואה צורך להסביר לאיזו סיבה קדמו פרשיות תרומה
ותצוה לחטא העגל. אברבנאל, וכן פרשנים רבים, הולכים בעקבות רש"י. ומגיב על כך
הרמב"ן (שם): "ולמה נהפוך דברי א-להים חיים... ועל דרך הישר, נצטווה משה
במלאכת המשכן קודם למעשה העגל..." וביתר חריפות השד"ל (ירמיהו, ז,כב)
"ודון יצחק אברבנאל אמר כי לא ציווה על הקרבנות אלא אחר שעשו את העגל וזה
שקר, כי אמנם מיד אחר מתן תורה במ' יום הראשונים שהיה משה בהר נאמרו לו פרשיות
תרומה תצווה... ומעשה העגל לא היה סיבה לשיצטוו על אלה, אבל בהיפך גרם עיכוב
ואיחור לעשיית המשכן".
הבעיה קשה מבחינות נוספות. בסוף פרשת
יתרו נאמר: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי... וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים
תַּעֲשֶׂה לִּי". (כ, כא-כב), ואין כל רמז למזבח נחושת ולקרבנות חובה.
יתר על כן, בפרשת משפטים נכרתת ברית, והיה צריך להזכיר בה את נושא הקרבנות, שהרי
כאלף בעלי חיים שיש להקריב בשנה אחת הם מעמסה כלכלית. בני ישראל אמורים היו
להתחייב לה בברית סיני, אבל אין לכך כל רמז בפרשיות יתרו ומשפטים. ומתאימים לכך
דברי ירמיהו: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים
בְּיוֹם (כתיב: הוציא) הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה
וָזָבַח". (ז, כב). משמע מכאן שבין "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע",
לבין הצו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה,
ח), היה אירוע שגרם לשינוי משמעותי ביותר במערכת המצוות, ואשר בני ישראל קבלוהו
ברצון רב, גם אם לא התחייבו לו בברית.
לפני כריתת ברית סיני נצטווה משה: וְאֶל
מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה' אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים
מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל
וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. וְנִגַּשׁ
מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל ה' וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּו" (ז, כב).
אבל לא כך קרה בפועל:
וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב
וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי
יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו. כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם
הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ. (שמות כד,
ט-יא).
הם לא הסתפקו ב"וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם
מֵרָחֹק". כמה רחוקה הבנתם את קדושת ה' ממשה אשר בסנה "יָרֵא
מֵהַבִּיט אֶל הָאֱ-לֹהִים", ואשר "אַרְבָּעִים יוֹם
וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה". השתוקקותם
של זקני ישראל להתקרבות יתר ולהמחשה פיזית, הוכיחה מעל לכל ספק שהתגלות ה' במעמד
הר סיני לכל העם, לא היה בה כדי למלא צורך זה. עבודת
האלילים הייתה מוכרת כל כך שהיה קשה להינתק ממנה. ולכן יש צורך במשכן, כדי שיהיה
מעין "הר סיני מהלך". וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם...
וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי
לְעָם" (ויקרא כו, יא-יב).
התורה אינה קושרת במפורש את
התנהגות זקני ישראל ל"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי
בְּתוֹכָם", כדי לצמצם עד כמה שאפשר את התחושה שמצות המשכן היא בעצם רק
בדיעבד. וכמאמר שמואל "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ
בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (טו,
כב). וכדברי ישעיהו: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'... לִמְדוּ
הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה:
(א, טז-יז).
לסכום, הצו על הקמת המשכן ניתן לאחר
שהתברר שאפילו זקני העם לא הפנימו את ההפשטה שבעבודת ה' בלב, כלומר 'להשתחוות
מרחוק', אלא נזקקו להעצמת חוויתם הדתית לאמצעים גשמיים. משכן אשר במרכזו ארון
הברית שהוא רק הדום לרגלי 'יושב הכרובים', (כמאמר קסוטו) -"כסא ריק". אם
הכהנים המשרתים בקדש אינם רשאים לחזות בו כיצד ינהגו 'אזובי הקיר'?
