המאמרים הנצפים ביותר

יום שלישי, 21 ביולי 2020

בלעם במלכוד עצמי


בלעם במלכוד עצמי –בר אילן
עוזי פז

סיפור שליחותו של בלעם שבפרשתנו מעורר שאלות רבות, והבולטת שבהן: מה יחסו של א-להים להליכת בלעם לקלל את ישראל בשליחות בלק מלך מואב? לכאורה, א-להים נותן את הסכמתו להליכתו של בלעם, ברם, בהמשך הפרשה מסתבר שא-להים כועס על בלעם. עיון מדוקדק וקריאה צמודה של פסוקים הסמוכים זה לזה בפרק כ"ב, מעלים ארבע תגובות מנוגדות של א-להים;
א – "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (יב).
ב – "וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כ).
ג – "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (כא-כב).
ד – "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ א-להים אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (לה).
כיצד ניתן ליישב את כעסו של א-להים לצד הסכמתו לצעדיו של בלעם?
אחד הניסיונות לישוב המקראות נמצא בפירושו של רש"י לפסוק כ, שם הוא צועד בעקבות חז"ל  (מכות י):
         "אִם לִקְרֹא לְךָ", אם הקריאה שלך, וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם. "וְאַךְ" – על כרחך, "אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", ואעפ"כ "וילך בלעם", אמר שמא אפתנו ויתרצה.
ובפס' לה: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים" – בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו.
לפי פירושו של רש"י, א-להים התיר לבלעם ללכת מתוך עקרון הבחירה החופשית, או בתנאי שבסופה של ההליכה יעשה את רצון א-להים ויברך את ישראל. ברם בלעם הסכים, לכאורה, לתנאי זה רק מתוך תקווה שיצליח לשנות את דעת א-להים ויקלל את ישראל. שני ההסברים האלו מעלים קשיים:
א.  אם א-להים מתיר לבלעם ללכת בפעם השנייה, מתוך בחירה או כדי לטול שכר, מדוע לא התיר לו ללכת ע"פ אותם עקרונות כבר בפעם הראשונה?
ב.  על פי פירוש רש"י, לבלעם יש כוונה לפתות את א-להים ולרצות אותו כדי שיתיר לו לקלל. מדוע כוונה זו של בלעם זוכה לתגובה כה חריפה של חרון אף א-להים?
כדי להבין את התגובות השונות של א-להים למעשי בלעם יש להבחין בשתי מטרות להזמנת בלעם ע"י בלק.

 

*  חבר קיבוץ עין הנצי"ב ומלמד תורה במדרשת הבנות של הקיבוץ הדתי.
מטרה לאומית למואב: קללה לעם ישראל המאיים על מצבו הביטחוני של מואב.
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר..." (ה).
"וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים..." (כ).
"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ" (לז).
בשלושת הפסוקים מופיעות המילים: "לִקְרֹא לוֹ / לָךְ", והשאלה היא למה הן נכתבו? הרי אינן הכרחיות עבור הרצף התחבירי, וניתן לקרא את הפסוקים בלעדיהן?
לשם כך עלינו לברר למה משמש הביטוי 'לִקְרֹא לוֹ' בלשון המקרא. הנשיאים, בעלי התפקיד והמעמד הגבוה, מכונים "קְרוּאֵי הָעֵדָה" (במ' א:טז), ולפי רש"י: "הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה". כשהמן רוצה לתאר את הכבוד שזכה לו מעם אסתר המלכה הוא אומר: "וַיֹּאמֶר הָמָן... לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ" (אס' ה:יב). לפי רגילות לשון זו, כשא-להים פונה לבלעם ואומר לו: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים", הכוונה היא, אם באו השליחים רק כדי להזמין אותך לכבד את בלק, ולא כדי לקלל את העם, קום לך איתם. לפי אותו הסבר, ניתן לבאר גם את הקשר שבלק קושר בין כבוד ל'קריאה' שבה הזמין את בלעם: "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ" (שם:לז).[1] הבחירה של התורה להוסיף מילים אלו מבארת, שכל ההיתר שקיבל בלעם ללכת היה אך ורק בתנאי שילך לשם המטרה הפרטית – לכבד את בלק, ולא לשם המטרה הלאומית – לקלל את העם.
קריאה צמודה של הכינויים של שליחי בלק מעלה, שלעיתים הם נקראים שרי מואב, לעיתים שרי בלק ולעיתים עבדי בלק. אין מדובר בגיוון לשוני-ספרותי סתמי, אלא בשינוי משמעותי ומכוון.[2] נראה שהתואר "שרי מואב" מרמז על הכוונה הלאומית – קללת ישראל למען ביטחונה של מואב, בעוד שהתארים "שרי בלק" או "עבדי בלק" מרמזים על המטרה הפרטית – מעמדו הפוליטי של בלק. כאשר נייחס ל"שרי מואב" את המטרה הלאומית, ול"שרי בלק" את הזמנת בלעם לכבד את בלק, נבין כיצד בלעם נלכד בפח שטמן לעצמו.
בדברי המשלחת הראשונה שבלק שולח  מובלעת המטרה הפרטית בשתי מלים בלבד "לקרוא לו", ואילו למטרה הלאומית מוקדשות כל יתר המילים בפסוקים ה-ו, העוסקים בגנות ישראל, בפחד מהשתלטותו על שטחה של מואב וברצון להילחם בו באמצעות קללת בלעם: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם... וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה... אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר... תָּאֹר יוּאָר" (במ' כב:ה-ו). מניסוח זה ברור שהשליחים רואים עצמם כ"שרי מואב". ואכן, בסיום דבריהם נאמר: "וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם" (שם:ח). כשא-להים שואל את בלעם: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (שם:ט), בלעם נמנע מלהזכיר את ההזמנה של בלק ומזכיר רק את קללת ישראל: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱ-לֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" (שם:י-יא). לכן תשובת א-להים אינה מותירה מקום לספקות: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".
בתשובת בלעם לשליחים בבוקר יש לשים לב לשני פרטים:
א – למרות שא-להים אסר עליו, הוא אינו מזכיר את מניעתו מלקלל.
ב –  בלעם פונה אל "שרי בלק", ורומז שניתן להמשיך במישור האישי, אבל לא איתם.
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן א-להים לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (יג).
"וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב – כי כך הם רואים את עצמם – וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ" (יד).
בלק הבין את הרמז ולכן במשלחת השנייה יהיו שרים המקורבים אליו יותר: "עבדי בלק". ואף יחול שינוי משמעותי בתוכן ההזמנה, יותר דגש על הכיבודים ופחות על הקללה (טו-יז):
         וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה.
רק אחרי שבלעם מתחייב: "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי א‑להים אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה", מתיר לו א‑להים ללכת, אבל רק לצורך ההזמנה והכבוד וללא היתר לנאומים: "וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", ולא: 'אותו תדבר' !! אם כך מדוע א-להים כועס כאשר הוא הולך עם השרים? "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב" (כא).
הליכה עם שרי מואב –אע"פ שהם בעצם "עבדי בלק" – היא הליכה למטרה הלאומית, לקלל את ישראל, ובזה הוא עובר על מה שהתיר לו א-להים, ולכן: "וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (כב).
לשם מה הובא סיפור האתון? לו היה א-להים אומר לבלעם: "בלעם, אני יודע שאתה הולך כדי לקלל", היה בלעם מכחיש ומשיב: "חס ושלום, אין לי כל כוונה כזאת!". לפיכך, כשמדובר בדברים המסורים ללב, א-להים פועל בדרך אחרת. א-להים יודע שבלעם מייחס חשיבות לכל אירוע בחייו, ולכן הוא מזמן לו אירוע יוצא דופן כדי לעורר אותו. בלעם היה צריך להבין מעצמו שאם אתונו המסורה, שעליה הוא רוכב שנים רבות ומעולם לא סטתה מהדרך, משנה לפתע ממנהגה שלוש פעמים, כנראה יש דברים בגו: "אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי" (במ' כב:לב). אלא שבלעם מסרב להבין את הרמז גם אחרי שלוש פעמים (לא מקרה יחידי ולא צרוף מקרים אלא "חזקה"), ואזי אין טעם בפעם נוספת והמלאך מתגלה אליו. לאחר שבלעם מבין שעד עתה חשה האתון במלאך, בעוד שהוא, 'הנביא המהולל', לא חש בו, הוא מגיע למסקנה: "חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (שם:לד).
היינו מצפים כעת שהמלאך אכן יורה לבלעם לשוב למקומו, אך המלאך מורה לבלעם: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (שם:לה). אילו היה א-להים אומר לו כך לפני צאתו לדרך, לא היה בלעם יוצא כלל מביתו, ברם עתה, כאשר הוא כבר סמוך לגבול מואב וחבורת שרי בלק לצידו, אין הוא יכול לחזור בו. את הלקח הוא למד; אין הוא יכול לומר על ישראל את אשר על לבו;  עליו לציית. ולכן "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק" (שם:לה). אילו רצה א-להים רק למנוע קללה על ישראל היה מונע את בלעם מלכתחילה לצאת לדרך, אבל א-להים רצה שהקללה תהפוך לברכה, כדי להראות לישראל ולעולם כולו שא-להים "שומר ישראל" לא רק מפגעי המדבר והישימון, אלא פורש "מטריה שמימית" המגינה על העם אפילו מדברי סרק: "וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דב' כג:ו).




[1]  בסוף פירושו של הרמב"ן לפס' ד, הוא מביא את דברי המדרש, שמצדיקים יותר את הצורך של בלק בהכרה ובכבוד: "'ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא' והלא מתחלה נסיך היה שנאמר 'את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע', אלא משנהרג סיחון המליכוהו עליהם בעת ההיא שגרמה לו השעה".
[2] לראיה ראו בבר' כ"א את התארים השונים לישמעאל: שרה קוראת לו "בן האמה", ביחס לאברהם הוא מכונה "בנו", וא-להים קורא לו "הנער".

יום שני, 20 ביולי 2020

רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל


רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל


מה עניין נדרי אישה בחומש במדבר?
מדוע דבר משה אל ראשי המטות ולא אל כל ישראל כמו בכל המצוות?
מדוע נזכרת בסוף חומש במדבר 'פרשת נדרים' ובמיוחד נדרים של  אישה?  - נחלת בנות  צלפחד. כדי שאישה שירשה נחלה לא תדור נדר שעלול להעביר את הנחלה לשבט אחר.


במדבר פרק ל
(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה':
(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה'

הצרוף  "מטות"  + "ישראל"  מופיע בספרי במדבר ויהושע רק בענייני הנחלות.

במדבר פרק לב
(כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

במדבר פרק לו
(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו

במדבר פרק לו
(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

יהושע פרק יד
(א) וְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָחֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

יהושע פרק יט
(נא) אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ:

יהושע פרק כא
(א) וַיִּגְּשׁוּ רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶל רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

יהושע פרק כב
(יד) וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית  אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל
הם מזמינים את שני השבטים וחצי להתנחל בארץ
יהושע פרק כב
(יט) וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ