האם יש ערכים חינוכיים מיוחדים לספירה הזאת? התורה ממעטת מאד במתן טעמים למצוות. וטוב שכך כדי שלא יאמר אדם שלדידו הטעם אינו רלוונטי ולכן פטור הוא מהמצווה.
הוא הדין במה שייכתב להלן. אין כל בטחון שקלענו לכוונת התורה בספירה היום-יומית לשבועות. בכל זאת נדון בנושא במסגרת של 'מצווה לעסוק בדברי תורה'.
מקובל לומר שעל ידי הספירה יוצרת התורה
קשר בין יציאת מצרים למתן תורה. כלומר מטרת היותנו לעם היא קבלת התורה. נראה שיש
להוסיף על כך רעיון המתאים לכל המעטפת של ספירת העומר.
נבדוק שבע נקודות ייחוס שונות למצווה וננסה למצוא
חוט רעיוני אחד שעליו ניתן לשזור את כל "החרוזים".
א - איסור
חדש
גם אם כלתה התבואה מהמזווה של החקלאי בעונת
הפסח,אוסרת עליו התורה לקטוף מלילות מהשעורים המבשילות בשדהו לפני "ממחרת
השבת" יום הנפת עומר השעורים.
וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ
עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם [ויקרא כג]
ב –
"ממחרת השבת"
מבלי
לקבוע את היום המדויק נוכל לומר בבטחון שהתורה דורשת שהתחלת
הקציר תהיה סמוכה לפסח.יתר על הכן, על הפסח להיות בעונת האביב [דברים טז "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ
פֶּסַח"] ,כלומר כאשר השעורים יגיעו לשלב קרוב להבשלה [במכת הברד נאמר :
...וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה
כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב...]
ג –
"מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"
עַד מִמָּחֳרַת
הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה
לַה':
מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה
שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה':
[ויקרא כג]
ספירת העומר היא, אפוא, בין הנפת העומר שהתירה את
הקציר עד הבאת לחם העשוי מהחטה שזה עתה נקצרה בשבועות.
ד - חמישים
יום
כידוע יש רק מצוה אחת נוספת בתורה בה אנו נדרשים
לספור שבע פעמים שבע ולקדש את החמישים, שנת היובל.האם יש קשר בין שתי המצוות?
ה - עומר
עומר הוא אסופת שבלים.העומר הוא גם מידה של עשירית האיפה.כך נאמר במן
שאכלו בני ישראל במדבר. [שמות טז]
לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ
עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת... וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.
מעניין שרק בשני מקומות אלו מכונה העישרון במונח
"עומר". האם יש קשר ביניהם ?
ו - פאה
ולקט
בסיום
ההוראות להנפת שתי הלחם בשבועות, חוזרת התורה על שתי מצוות שכבר הוזכרו בפרשת
קדושים. ומה להן במסגרת מצוות המועדים ?
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת
קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ
וְלֶקֶט
קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם [ויקרא כג]
ז –
"שבועות חוקות קציר"
הנביא
ירמיהו מוכיח את העם על שאינו מודה לה' על חסדיו ובין השאר הוא אומר:
וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ:
וְלֹא
אָמְרוּ בִלְבָבָם: נִירָא נָא אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ
הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ
שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ: [פרק
ה']
ההסבר
המשותף לשבע הנקודות הנזכרות
ימי הספירה הם ימי הקציר. זאת העונה בה ייקבע אם
יהיה למשפחה בטחון כלכלי לשנה הקרובה. הבעיה היא שככל שהיבול הולך ומתרבה בכל אחד
מימי הקציר, כך סכנת "כחי ועוצם ידי" מתגנבת ללב החקלאי והולכת ומתעצמת
ביחס ישיר להגדשת הסאה.
לכן
התורה מרבה בהוראות שעשויות למנוע הרגשת בטחון מופרזת [ולעודד הכרת] ולהכיר תודה
לבורא עולם על חסדיו.
ב"אסור חדש" לומד החקלאי שאין הוא בעל התבואה
שגידל. ללא הנפת עומר השעורים במקדש אין לו רשיון להניף חרמש על התבואה אף על פי שהוא השקיע בה את כל מעייניו.
התחלת הקציר סמוך לפסח מזכירה לבעל השדה " וְאִלּוּ
לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ
וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם."
במשך
הקציר אין האיכר יכול להתפנות כדי להודות לה', אבל בעצם הספירה מונחת המחשבה שכאשר יסתיים הקציר נקריב מנחת תודה לה'
מהתבואה החדשה. כך האכר מונה יום יום ושבוע אחר שבוע עד למועד המתאים להודיה.
שבע פעמים שבע + אחד = חמישים.
המנין
הזה חוזר רק במצוות היובל. ביובל מלמדת אותנו התורה שאפילו השדות שאנו מעבדים וחיינו
תלויים בתנובתם אינם רכושנו הפרטי
וְהָאָרֶץ
לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי [ויקרא כה]
כך גם
על כל תבואת השדה עלינו להודות לבורא עולם על חסדיו עמנו.
וכך
נאמר גם על המן ,"עומר לגלגולת",
וַיַּאֲכִלְךָ
אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ
כִּי
לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם
כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם: [דברים ח]
שורת
הקוצרים מתקרבת לקצה השדה. האיכר כבר רואה בדמיונו את האסם המתמלא. סכנת הבטחון
העצמי בשיאה, וכאן גוזרת עליו השגחה:
לֹא תְכַלֶּה פְּאַת
שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם !!
במצוות הפאה
והלקט לא מסתפקת
התורה באסוציאציות לחג הפסח שהתרחק בינתיים וגם לא מתייחסת לספור הקדום של המן, אלא
"קום ועשה". יותר נכון: "אל תעשה". תתגבר על יצרך ואל תהנה
מסיום הקציר,אלא השאר לעניים המקוששים אחר שבלים שנפלו והמצטופפים בקצה השדה
וממתינים לחלקה שתשאיר להם לקצור את
התבואה במו ידיהם.
אם עד עתה לא מצאנו אמירה מפורשת לגבי
הקשר שבין הקציר לספירת השבועות.בא הפסוק מירמיהו פרק ה' [ראה לעיל] ומכריז שלמרות
כל הסימנים אנשי יהודה לא נרמזו והתעלמו מה' המשפיע עליהם מטובו. במלים שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ מזכיר לנו הנביא שגם בזמן הקציר צפויות הפתעות
לא נעימות כמו שרפות, שודדים, ארבה ועוד כהנה וכהנה.
וּבְיָמֵינוּ...
יש חשש שעלול לעלות במחשבתינו רעיון
מוטעה;כיון שבימינו ביטחוננו הכלכלי אינו קשור כל כך לימי הקציר, שמא ספירת העומר
אינה רלוונטית יותר? התשובה היא : לא ולא !!
ב"שנת הקורונה" חוה העולם כולו שפל
כלכלי אדיר. מיליוני בני אדם אבדו את מקור פרנסתם. אנשים שלא חשו מחסור מימיהם נזקקו
לעזרת הממשלה והצבור. אלפי תודות לבורא עולם שצלחנו את המשבר הזה בשלום – כך אנו
מקווים.
מכאן שבכל סִכּום מאזן כלכלי, בבדיקת המאזן
המשפחתי, בחתימה על חוזה לתעסוקה בשנה הבאה. וכן בכל אירוע שמבטיח לנו בסיס כלכלי -
יש לזכור להודות לה'. יש מי שיסתפק באמירה קצרה ויש מי שיאמר פרק בתהלים [כמו,
למשל, "מזמור לתודה"] וכמובן יהיו גם כאלה שיתחייבו לתת צדקה ביד רחבה.
וַיְבָרֶךְ
דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד:
בָּרוּךְ
אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם:
לְךָ ה'
הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד
כִּי כֹל
בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ:
וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה
מוֹשֵׁל בַּכֹּל
וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל
וּלְחַזֵּק לַכֹּל:
וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ
וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:
וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ
לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת
כִּי
מִמְּךָ הַכֹּל וּ מִ יָּ דְ ךָ נָ תַ נּ
וּ לָ ךְ: [דברי הימים א
פרק כט]
