ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא

מה בין " בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים"  ל "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה" ?

תהלים פרק כז

(א) לְדָוִד. ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא

              ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד:

                                                                              (ב) בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי

                                                                                צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:

                (ג) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי

                  אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ:

(ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ  שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ: (ה) כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ  בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי: (ו) וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה  אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה':

(ז) שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא  וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי: (ח) לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי  אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ: (ט) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי: (י) כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי   וַה' יַאַסְפֵנִי: (יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ  וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי: (יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי  כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס: (יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים: (יד) קַוֵּה אֶל ה'  חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ  וְקַוֵּה אֶל ה':

המזמור שנאמר בקהילות אשכנז לקראת "הימים הנוראים" [ובבתי הכנסת הספרדים בכל יום בין מנחה לערבית], ראוי לתשומת לב מיוחדת.

מדוע דווקא הוא נבחר ?מה מייחד אותו משאר המזמורים ?.                                                                                                        בראש וראשונה יש להבין אותו כפשוטו ואין זה פשוט כלל ועיקר.

הבעיה :"בזאת אני בוטח" האומנם ?

רבה המבוכה בהבנת מזמור זה.לא בגלל הבנת המלים,אלא בגלל הקושי ברצף האירועים.בחלקו הראשון מספר המשורר שבזכות בטחונו בה'  אין הוא חושש  מעימות עם אויבים.ולאחר שניצל

יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי   וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה      אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה'.

   סוף טוב הכל טוב ?

לא ולא.                                                                                                                                       מיד לאחר תרועת הנצחון,המשך המזמור הוא זעקה מרה לישועה מאויבים :                                                       (ז) שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא  וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי:                                                  

"כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס".

אם היינו מחליפים את הסדר כך שחלקו האחרון של המזמור [פס' ז –יד] יהיה בתחילתו,הייתה מתקבלת רציפות קוהורנטית שכמוה מצאנו במזמורים רבים [ג' ד' ז',כ"ג ,כ"ד ועוד].

 מצוקה              פניה לה'          ישועה.         

אך מדוע במזמורנו, לאחר "וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי..." נאמר  " אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי " ?

          התעלומה גוברת כאשר שמים לב למספר הבדלים משמעותיים בין שני החלקים.

א – בחלק הראשון הבטחון בה' גדול עד כדי כך  שהמשורר יודע שכל שיבקש הוא מיד יקבל. ואילו בחלק השני הוא מתחנן למעט תשומת לב,להארת פנים .

ב- בחלק הראשון הפניה  אל ה' היא בגוף שלישי,אל נסתר, "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'"," יִצְפְּנֵנִי","בְּהֵיכָלוֹ".

ובחלק השני בדרך כלל בגוף שני,אל נוכח, " שְׁמַע ה' קוֹלִי"," עֶזְרָתִי הָיִיתָ".

ג - בחלק השני כמעט בכל פסוקית מלים ספורות וקצובות,כאדם מתייפח וחסר נשימה.מה שאין כן בחלק הראשון

ד – בחלק הראשון " אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה",[אמנם נחלקת לכמה בקשות משנה],בחלק השני בכל פסוק כמה וכמה בקשות.

כמעט נוצר רושם שלפנינו שני מזמורים.[1]

ולא היא,אלא

עימות עם אויבים פנימיים וחיצוניים.

כבר בפתיחה מיידעים אותנו שהמזמור עוסק בשני סוגים של אויבים;

הסוג הראשון:עמות עם רשעים," מְרֵעִים".

(ב) בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי

    צָרַי וְאֹיְבַי לִי      הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:

רבים ממזמורי התהלים מדברים על הרשעים.אלה אנשים המבקשים את רעת הצדיק ומנצלים את החלש. [תהלים יד] אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים. הם מבקשים להרע בכל דרך. "לאכל את בשרי". ביטוי בוטה ביותר לנסיון לפגוע פיזית בגוף האדם.ראה,למשל,את המזמור הבא

  כ"ח (ג) אַל תִּמְשְׁכֵנִי עִם רְשָׁעִים וְעִם פֹּעֲלֵי אָוֶן

             דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם:

הסוג השני :עימות צבאי כבמלחמה בין עמים.

(ג) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה      לֹא יִירָא לִבִּי              

   אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה     בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ:

כמו:" וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל הַצְּעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֵּצֵא בַמִּלְחָמָה כִּי יָצָא הָאֱלֹהִים לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים": דברי הימים א פרק יד (טו)

אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים. תהלים פרק כ (ח)

המשורר משווה את ההיערכות השונה שלו לשני העימותים ; בזמן מלחמה הוא מבקש קרבה אל ה'.הוא מבקש להכנס אל מבנה בו הוא חש בקרבת ה'; "בית ה'","היכלו","סֻכֹּה","אהלו".וברור לו שההגנה תינתן לו.כבר אפשר לחגוג את הנצחון.                                                                                                                לעומת זאת בעימות עם רשעים הוא נבוך.שמירה אישית מה' אינה מובטחת.הוא מתחנן על נפשו "אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי".רק  האמונה והתקווה עומדות לצדו[i].המזמור מסתיים ואיננו יודעים אם אכן הוא נושע. ואנו המתפללים במבוכה;מדוע ישועת ה', שבדרך כלל היא כהרף עין, אינה פוקדת את המשורר גם בעמות הזה?    וכן מדוע פער כזה בין אויבים חיצוניים לפנימיים ? האם ייתכן שהמבקשים 'לאכול את בשרו' עלולים להגיע גם למקדש?

יש להניח שבהשוואת שני הסוגים, כוונת המזמור לציין שהאויבים הפנימיים,הרשעים, מסוכנים עשרת מונים מהאויב החיצוני,הנראה לעין.מטרתו ברורה לכל וההתמודדות איתו חדה ומוחצת.אבל "מהרסיך ומחריביך" המעורבים בתוך הצבור.מזימותיהם כבושות בלבם והם מעמידים פני תם.המאבק נגדם אינו מסתיים באבחת חרב אחת.לכן עזרת ה' במיגור הפושעים הוא מאבק מתמשך.לכן הוא ממשיך לבקש "אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי" והוא מסיים ב " קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"[2].

האם מתאים מזמור זה ל"ימים הנוראים" ?

'האויבים הפנימיים' בנפש האדם

האם ייתכן  שהמשורר רומז למתחולל בנפשו ? "האויבים הפנימיים" הם אלו שכל אדם באשר הוא אדם נאבק בהם מדי יום ביומו במאמציו לבטל רצונו מפני רצון ה' ? וכבר מצאנו כגון זה במפורש: תהלים טז (ז) "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי".כך גם יובן שהפתרון לבעיה איננו בהתכנסות למקום מסתור כמו בפסוקים הראשונים של המזמור.

מי הם "שוררי" שבפסוק "וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי" ? אברהם זלקין [3]מציע את ההסבר הבא:,...על דרך משל שרירי לבו של אדם הם-"כי בשרירות לבי אלך (דברים כ"ט יח)- שבידיהם החומסות והמשקרות הוא מסור ללא דרך מישור, ללא מדריך – עזוב ונטוש ...שמא רשאים-חייבים אנו אף לגלות גורמי רעתו המהותיים של אדם, " עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס"-שמבפנים או מבחוץ – הקמים באדם בהעדרה של האמונה.

כמה רמזים לפרשנות כזאת;

א -"מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי"

"בשרי" בתקבולת ל"לב" ו"נפש"

תהלים טז (ט) לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:

תהלים  סג (ב) צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי

 ב - העמות עם "האויב הפנימי" נפתח ב "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי   אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ:"

נ – ;" כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי  וַה' יַאַסְפֵנִי".ביטוי מיוחד במינו המזכיר לנו כי שלושה שותפים באדם.

ד – בקשת העזרה בתחום הרעיוני " הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ  וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר... "

ה – המזמור מסתיים באמונה ותקווה בה',ולא באבדן הרשעים; "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים: קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"[4]

סיום המזמור ב" הֶאֱמַנְתִּי" וב " קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' " כי באמצעותם ניתן להגיע לנצחון (חלקי ?) על "האויבים הפנימיים".

לכן נבחר מזמור זה כהכנה לימי הדין.

---

[1] רבו הנסיונות ליישב את שני החלקים אליבא דמשורר אחד.עיין ב"דעת מקרא" שם,ולמשל,אלחנן סמט,עיונים במזמורי תהלים עמ' 37 ואילך.

[2] השווה סיום דומה למתקפת רשעים במזמור ל"א

 (יב) מִכָּל צֹרְרַי הָיִיתִי חֶרְפָּה ...:

(כה) חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַה':    

[3] ימים נוראים,מאסף לעניני חינוך והוראה,תשכ"ח.עמוד 211

[4] ייתכן שגם  כל מזמור קט"ז עוסק במבוכה נפשית .על כל פנים יש לשים לב לדמיון "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי... אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

---