יום ראשון, 18 באוקטובר 2020

בריאת העולם על פי המדע והתורה

   שני תיאורי בריאת העולם - של המדע  ושל בראשית פרק א' אינם יכולים -לכאורה-  לעלות בקנה אחד.אליבא בראשית פרק א' העולם נברא בששה ימים ואילו לפי המקובל בין המדענים לפני מיליארדי שנים.ועוד,האם העולם שאנו חווים היום הוא תוצאה של אבולוציה ארוכת שנים,או יצירה מתוכננת היטב לפרטיה כ"סוף מעשה במחשבה תחילה" ?

          רבו הניסיונות ליישב סתירות אלו ואין בכוונתי לחזור עליהם כאן.טענתי המרכזית היא שהסתירות נובעות מאי הבנה של המלה "יום".אמנם בדרך כלל "יום" הוא מזריחה לשקיעה,או, יממה של עשרים וארבע שעות,אבל להלן כמה דוגמאות   בהן המשמעות היא; תקופה, עת,  עידן.

זכריה פרק יד (ט) וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד:

דברים פרק כז (ב) וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד:(ג) וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ.[1]

וכן כל המופעים של "יום ה'" במקרא אינם עוסקים ביום אחד מסוים.

ומדוע משתמשת כאן התורה דווקא במילה 'יום'?  - כדי להביא את רעיון היום השביעי,יום השבת[2].כלומר מי שנמנע ממלאכה ביום השבת מצהיר בזה שה' ברא את העולם.חשיבות מצות השבת באה לידי ביטוי גם באזכורה בעשרת הדברות מיד לאחר הנושא של אל אחד.וכן בכל המקרא השבת חוזרת ונשנית יותר מכל מצוה אחרת

חשוב לזכור שאין לתורה כל כוונה  לתת תיאור מדעי על סדרי בריאת העולם.מטרת התורה היא ערכים דתיים מוסריים.ובמיוחד בפרק הראשון שלה מובע הרעיון שילווה את התנ"ך כולו ;

רק אל אחד יש בעולם !!!

לכן חשוב לציין שגם בבריאת העולם לא היה כל זכר לישויות שמימיות אחרות.התורה יוצאת בזה חוצץ נגד כל המיתולוגיות הקדומות המתארות ריבוי אלים ומלחמות אלים במיוחד בזמן הבריאה[3].

חוקרים נדהמים מסדר הנבראים של פרק א' בבראשית.החל מהמפץ הגדול ועד בריאת האדם כמעט ואין הבדל בסדר הופעת הנבראים  מהתיאוריה המקובלת היום במדע.בניגוד לכל ספורי הבריאה במיתולוגיות של העמים העתיקים.אין גם אחת אשר תדמה אפילו במעט למקובל היום.

האם יש הסבר מדוע דווקא לתורה שניתנה לפני למעלה משלושת אלפי שנים יש התאמה ?

 

 

הספירה המקובלת;  ה' תש"פ [5780 שנה]

רבי יוסי ברבי  חלפתא  [תנא במאה השניה לספירה] חבר את 'סדר עולם רבה' .הוא ספר את השנים מהשנה שאדם הוליד את שת וכן השנים משת עד הולדת אנוש וכן הלאה וכך אנו מונים היום ה' אלפים שבע מאות ושמונים.כלומר הספירה על פי ההנחה שאדם הראשון נברא ביום הששי לתחילת הבריאה.

          מפרקים ב' וג' בבראשית מתקבלת תמונה שונה.כיצד נתאר את אדם וחוה לפני האכילה מעץ הדעת ?

א – ללא בגדים

ב – אכלו פרות מהעצים

ג- לא ידעו להבחין בין טוב לרע.

סוג של "אדם קדמון" או "אדם פרה-היסטורי",כי יש לו בחירה חופשית.ניתן לצוות עליו והוא קורא שמות לבעלי החיים,כלומר הוא בעל חיים תבוני. אם נתייחס לכל האירוע בגן כמשל, נבין שהתורה מתארת בדרך ציורית שהמין האנושי עבר שינוי מ"אדם קדמון  פרה-היסטורי" ל "אדם הסטורי". לא בכדי הוא נקרא "אדם" - שם שלא ניתן לאף אחד מאישי המקרא.כלומר ה' ברא את המין האנושי שבמשך הזמן עבר שינוי גדול[4].והספירה היא מאותו אדם אבי שת.לכן מן הראוי לומר שהספירה של ה' תש"פ מתחילה מאדם אבי שת.

          ממתי ניתן לדבר על היסטוריה אנושית ? על ארצות, מלכים וחוקים ? - רק מתחילת המצאת הכתב. עיינו בכל אינציקלופדיה [או גגלו במרשתת] ותמצאו שהכתב הומצא באלף הרביעי לפני הספירה.כלומר לפני פחות מששת אלפי שנים.כלומר בסביבות ה' תש"פ [=5780].עכשיו ברור שהתורה מתחילה אף היא ב"אדם ההיסטורי" אשר נחלק  בין רועי הצאן לבין עובדי האדמה. ואינה מתעלמת מההתפתחות הטכנולוגית ולכן היא תטרח להזכיר את ה"אבות המייסדים" של הציביליזציה ;

(כ)... יָבָל הוּא הָיָה                                  אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה:

(כא) וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה                    אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב:

(כב) וְצִלָּה גַם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן     לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל     [בראשית פרק ד]

סכום ביניים ;

לא זו בלבד שאין סתירה בין שתי שיטות תאורי הבריאה,אלא מדהים שהנאמר בבראשית פרק א' מתאים להפליא לממצאי המדע!

 

שני 'באגים' בשיטת האבולוציה.

א - במאה ה19 השתלטה תורת ההתפתחות בכל שטחי החיים.קרקע פורייה לשיטת דרווין הידועה.אך דרווין עצמו טען שאם לא יימצאו מאובנים רבים המוכיחים את שלבי ההתפתחות, תורתו נופלת למים.ואכן כיון שלא נמצאו המאובנים התפתחה שיטה חדשה: ניאודארויניזם.

          הדוגמא הידועה ביותר :

האם מוצאו של  האדם מהקוף ? כבר שנים רבות ידוע שאין לכך הוכחות מכריעות.גולגולת של אדם ניכרת בנפח הגדול  של המוח –יחסית למשקל הכולל של הגוף.

מתוך המרשתת "אבולוציה של האדם"

"...הומו ארגסטר, ...והוא המין הראשון השייך ללא עוררין לסוג האדם בדומה לאדם בן ימינו, ... נפח המוח שלו בין 800 ו-900 סמ"ק, גדול משמעותית משל קודמיו, אך עדיין קטן משמעותית מזה של האדם המודרני [שהוא 1,400 סמ"ק]"

 חוקרים מתאמצים לגלות מאובנים שיוכיחו את שלבי המעבר מהקוף המפותח ביותר לאדם.אך לא הצליחו למצוא שלבי ביניים של נפח המוח.וכדי להוכיח את ההתפתחות צריכים היו להיות הרבה מאד  שלבי ביניים.אגב, גם ביו סוגים שונים של בעלי חיים מאותה משפחה [כגון "החתוליים"] לא נמצאו המאובנים שדארווין ייחל להם לשווא.

ב - תא חי ראשון.מדענים ניסו לייצר במעבדות תא חי בצורה מלאכותית,ולא עלה בידם. כבר ידוע לכולם שרק תא חי יכול לייצר תא חי אחר. אם כך,כיצד נוצר התא הראשוני ?

מתוך המרשתת  " המרק הבראשיתי והאבולוציה של התא הראשון"

[שים לב למלה "כנראה". ההדגשה אינה במקור]

החלבונים שנוצרו במרק הבראשיתי יצרו  כ נ ר א ה   מולקולה מורכבת של חלבונים שהיתה בעלת היכולת להשתכפל, מה שהיה מין מולקולת דנ"א פרימיטיבית... הקרום השומני שהכיל את המולקולות הללו בתוכו היה הקרום של התא החי הראשון מולקולת הדנ"א הראשונות לא היתה עטופה בגרעין אלא  כ נ ר א ה  היתה בעלת תנועה חופשית בתוך חלל הקרום בצורה דומה לפלסמידים (גדילי דנ"א) שניתן לראות גם כיום ביצורים חד-תאיים... כ נ ר א ה , בחלוף פרק זמן מסוים התפתחה מולקולה דמוית מולקולת כלורופיל.

          עדות לקושי הזה בא לידי ביטוי חדש לאחרונה כאשר הועלתה השערה חדשה;תא החי הראשון הגיע מפלנטה אחרת.אבל כיצד נוצר שם ?וכיצד עבר את המרחק של שנות אור ושרד ? לאלקים פתרונים...

.

ייחודו של כדור הארץ

כדי שיתקיימו על פני כדור הארץ  החיים המורכבים מאד שאנו מכירים דרושים תנאים רבים מספור ודי בשינוי זעיר כדי שישתרר תהו ובהו.לפניכם מעט מזעיר משטחי חיים שונים כדי להשיב על השאלה :           האם אפשר שכל כך הרבה וכל כך מדויק ייוצר מתוך התפתחות מקרית ?

א – מרחק כדור הארץ מהשמש .

ב – זווית הנטייה לעומת השמש המאפשר את עונות השנה.

ג – כמות החמצן באוויר מאפשרת - מצד אחד-  גודל סביר של ריאות,ומאידך-יכולת סבירה לכבוי שריפות.

ד – אנומליה של המים. המשקל הסגולי של כל הגופים עולה ככל שהגוף מתקרר ומצטמק.פרט למים           שמארבע מעלות עד אפס מתרחבים.וזאת כדי שהקרח באגמים ובנהרות הקופאים בחורף יצוף על           המים ומתחתיו יתאפשר לחי ולצומח לשרוד.

ה – צלקת של פרח לא תקלוט אבקן שאין לו כמות הסוכר הנדרשת.כך לא נוצרים צמחי כלאיים.

ו – תמסורת של החושים למוח דרך מוליכי חשמל זעירים.

ז – הממברנות בגוף הקולטות את הדרוש  ומפרישות את היתר.

ח – תהליכי העיקול.

ט – היסודות הנבדלים זה מזה על פי האלקטרונים שמקיפים את הגרעין ומאפשרים –וגם מונעים- תרכובות           שונות.

י – הדמיון בין מבנה היסודות למבנה גרמי השמים.

יא – תאי המוח וההתקשריות ביניהם.

ועוד

          ועוד

                    ועוד 

לא ייתכן שהכל מקרי כמו שלא ייתכן שילד שאינו יודע קרוא וכתוב ישחק באצבעותיו על גבי מקלדת של מחשב והתוצאה תהיה פרק בתנ"ך !

 

מָה  רַבּוּ  מַעֲשֶׂיךָ  ה'     כֻּלָּם  בְּחָכְמָה  עָשִׂיתָ       מָלְאָה  הָאָרֶץ   קִנְיָנֶךָ     תהלים פרק קד  (כד)

 

 

 



[1] לא ניתן ביום אחד לעבור את הירדן ,לצעוד להר עיבל ולכתוב את כל דברי התורה,אלא בעת הכניסה לארץ...

 

[2] על חשיבות מצוות השבת ניתן ללמוד גם  ממקומה העשרת הדברות;מיד לאחר ייחוד האל.הימנעות ממלאכה כל יום שביעי עבור כל חקלאי היא הקרבה גדולה ומביעה אמונה ובטחון באל שיספק לו כל צרכו.איזכורה של מצוות השבת במקרא כולו שכיחה כמו בערך איסור עבודה זרה.

[3] ייתכן ש ..."וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם..." רומז לאלה הכנענית תהמת שניסתה למנוע את בריאת העולם.וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים - מכל בעלי החיים נזכרים רק "התנינים הגדולים".בין אם אלה יצורים מיתולוגיים הנרמזים במקומות אחדים במקרא [ישעיהו כז א,נא ט ועוד].וייתכן שבגלל גודלם העצום שאינו דומה לגדולה שבחיות ייחסו להם אנשים כוחות על.

            מעניין בהקשר זה הפסוק בתהלים  קמח (ז) הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת:

 

[4] גם מהעובדה שקין ושת נשאו נשים צריך להניח שיש כבר הרבה בני אדם בסביבה..

יום שלישי, 21 ביולי 2020

בלעם במלכוד עצמי


בלעם במלכוד עצמי –בר אילן
עוזי פז

סיפור שליחותו של בלעם שבפרשתנו מעורר שאלות רבות, והבולטת שבהן: מה יחסו של א-להים להליכת בלעם לקלל את ישראל בשליחות בלק מלך מואב? לכאורה, א-להים נותן את הסכמתו להליכתו של בלעם, ברם, בהמשך הפרשה מסתבר שא-להים כועס על בלעם. עיון מדוקדק וקריאה צמודה של פסוקים הסמוכים זה לזה בפרק כ"ב, מעלים ארבע תגובות מנוגדות של א-להים;
א – "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (יב).
ב – "וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (כ).
ג – "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (כא-כב).
ד – "וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ א-להים אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (לה).
כיצד ניתן ליישב את כעסו של א-להים לצד הסכמתו לצעדיו של בלעם?
אחד הניסיונות לישוב המקראות נמצא בפירושו של רש"י לפסוק כ, שם הוא צועד בעקבות חז"ל  (מכות י):
         "אִם לִקְרֹא לְךָ", אם הקריאה שלך, וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם. "וְאַךְ" – על כרחך, "אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", ואעפ"כ "וילך בלעם", אמר שמא אפתנו ויתרצה.
ובפס' לה: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים" – בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו.
לפי פירושו של רש"י, א-להים התיר לבלעם ללכת מתוך עקרון הבחירה החופשית, או בתנאי שבסופה של ההליכה יעשה את רצון א-להים ויברך את ישראל. ברם בלעם הסכים, לכאורה, לתנאי זה רק מתוך תקווה שיצליח לשנות את דעת א-להים ויקלל את ישראל. שני ההסברים האלו מעלים קשיים:
א.  אם א-להים מתיר לבלעם ללכת בפעם השנייה, מתוך בחירה או כדי לטול שכר, מדוע לא התיר לו ללכת ע"פ אותם עקרונות כבר בפעם הראשונה?
ב.  על פי פירוש רש"י, לבלעם יש כוונה לפתות את א-להים ולרצות אותו כדי שיתיר לו לקלל. מדוע כוונה זו של בלעם זוכה לתגובה כה חריפה של חרון אף א-להים?
כדי להבין את התגובות השונות של א-להים למעשי בלעם יש להבחין בשתי מטרות להזמנת בלעם ע"י בלק.

 

*  חבר קיבוץ עין הנצי"ב ומלמד תורה במדרשת הבנות של הקיבוץ הדתי.
מטרה לאומית למואב: קללה לעם ישראל המאיים על מצבו הביטחוני של מואב.
"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ לִקְרֹא לוֹ לֵאמֹר..." (ה).
"וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים..." (כ).
"וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ" (לז).
בשלושת הפסוקים מופיעות המילים: "לִקְרֹא לוֹ / לָךְ", והשאלה היא למה הן נכתבו? הרי אינן הכרחיות עבור הרצף התחבירי, וניתן לקרא את הפסוקים בלעדיהן?
לשם כך עלינו לברר למה משמש הביטוי 'לִקְרֹא לוֹ' בלשון המקרא. הנשיאים, בעלי התפקיד והמעמד הגבוה, מכונים "קְרוּאֵי הָעֵדָה" (במ' א:טז), ולפי רש"י: "הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה". כשהמן רוצה לתאר את הכבוד שזכה לו מעם אסתר המלכה הוא אומר: "וַיֹּאמֶר הָמָן... לְמָחָר אֲנִי קָרוּא לָהּ עִם הַמֶּלֶךְ" (אס' ה:יב). לפי רגילות לשון זו, כשא-להים פונה לבלעם ואומר לו: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים", הכוונה היא, אם באו השליחים רק כדי להזמין אותך לכבד את בלק, ולא כדי לקלל את העם, קום לך איתם. לפי אותו הסבר, ניתן לבאר גם את הקשר שבלק קושר בין כבוד ל'קריאה' שבה הזמין את בלעם: "וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ" (שם:לז).[1] הבחירה של התורה להוסיף מילים אלו מבארת, שכל ההיתר שקיבל בלעם ללכת היה אך ורק בתנאי שילך לשם המטרה הפרטית – לכבד את בלק, ולא לשם המטרה הלאומית – לקלל את העם.
קריאה צמודה של הכינויים של שליחי בלק מעלה, שלעיתים הם נקראים שרי מואב, לעיתים שרי בלק ולעיתים עבדי בלק. אין מדובר בגיוון לשוני-ספרותי סתמי, אלא בשינוי משמעותי ומכוון.[2] נראה שהתואר "שרי מואב" מרמז על הכוונה הלאומית – קללת ישראל למען ביטחונה של מואב, בעוד שהתארים "שרי בלק" או "עבדי בלק" מרמזים על המטרה הפרטית – מעמדו הפוליטי של בלק. כאשר נייחס ל"שרי מואב" את המטרה הלאומית, ול"שרי בלק" את הזמנת בלעם לכבד את בלק, נבין כיצד בלעם נלכד בפח שטמן לעצמו.
בדברי המשלחת הראשונה שבלק שולח  מובלעת המטרה הפרטית בשתי מלים בלבד "לקרוא לו", ואילו למטרה הלאומית מוקדשות כל יתר המילים בפסוקים ה-ו, העוסקים בגנות ישראל, בפחד מהשתלטותו על שטחה של מואב וברצון להילחם בו באמצעות קללת בלעם: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם... וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה... אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר... תָּאֹר יוּאָר" (במ' כב:ה-ו). מניסוח זה ברור שהשליחים רואים עצמם כ"שרי מואב". ואכן, בסיום דבריהם נאמר: "וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם" (שם:ח). כשא-להים שואל את בלעם: "מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ" (שם:ט), בלעם נמנע מלהזכיר את ההזמנה של בלק ומזכיר רק את קללת ישראל: "וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱ-לֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי. הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו" (שם:י-יא). לכן תשובת א-להים אינה מותירה מקום לספקות: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא".
בתשובת בלעם לשליחים בבוקר יש לשים לב לשני פרטים:
א – למרות שא-להים אסר עליו, הוא אינו מזכיר את מניעתו מלקלל.
ב –  בלעם פונה אל "שרי בלק", ורומז שניתן להמשיך במישור האישי, אבל לא איתם.
"וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן א-להים לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם" (יג).
"וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב – כי כך הם רואים את עצמם – וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ" (יד).
בלק הבין את הרמז ולכן במשלחת השנייה יהיו שרים המקורבים אליו יותר: "עבדי בלק". ואף יחול שינוי משמעותי בתוכן ההזמנה, יותר דגש על הכיבודים ופחות על הקללה (טו-יז):
         וַיֹּסֶף עוֹד בָּלָק שְׁלֹחַ שָׂרִים רַבִּים וְנִכְבָּדִים מֵאֵלֶּה. וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמְרוּ לוֹ כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אַל נָא תִמָּנַע מֵהֲלֹךְ אֵלָי. כִּי כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד וְכֹל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה וּלְכָה נָּא קָבָה לִּי אֵת הָעָם הַזֶּה.
רק אחרי שבלעם מתחייב: "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי א‑להים אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה", מתיר לו א‑להים ללכת, אבל רק לצורך ההזמנה והכבוד וללא היתר לנאומים: "וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה", ולא: 'אותו תדבר' !! אם כך מדוע א-להים כועס כאשר הוא הולך עם השרים? "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב" (כא).
הליכה עם שרי מואב –אע"פ שהם בעצם "עבדי בלק" – היא הליכה למטרה הלאומית, לקלל את ישראל, ובזה הוא עובר על מה שהתיר לו א-להים, ולכן: "וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא" (כב).
לשם מה הובא סיפור האתון? לו היה א-להים אומר לבלעם: "בלעם, אני יודע שאתה הולך כדי לקלל", היה בלעם מכחיש ומשיב: "חס ושלום, אין לי כל כוונה כזאת!". לפיכך, כשמדובר בדברים המסורים ללב, א-להים פועל בדרך אחרת. א-להים יודע שבלעם מייחס חשיבות לכל אירוע בחייו, ולכן הוא מזמן לו אירוע יוצא דופן כדי לעורר אותו. בלעם היה צריך להבין מעצמו שאם אתונו המסורה, שעליה הוא רוכב שנים רבות ומעולם לא סטתה מהדרך, משנה לפתע ממנהגה שלוש פעמים, כנראה יש דברים בגו: "אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי" (במ' כב:לב). אלא שבלעם מסרב להבין את הרמז גם אחרי שלוש פעמים (לא מקרה יחידי ולא צרוף מקרים אלא "חזקה"), ואזי אין טעם בפעם נוספת והמלאך מתגלה אליו. לאחר שבלעם מבין שעד עתה חשה האתון במלאך, בעוד שהוא, 'הנביא המהולל', לא חש בו, הוא מגיע למסקנה: "חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּי" (שם:לד).
היינו מצפים כעת שהמלאך אכן יורה לבלעם לשוב למקומו, אך המלאך מורה לבלעם: "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (שם:לה). אילו היה א-להים אומר לו כך לפני צאתו לדרך, לא היה בלעם יוצא כלל מביתו, ברם עתה, כאשר הוא כבר סמוך לגבול מואב וחבורת שרי בלק לצידו, אין הוא יכול לחזור בו. את הלקח הוא למד; אין הוא יכול לומר על ישראל את אשר על לבו;  עליו לציית. ולכן "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק" (שם:לה). אילו רצה א-להים רק למנוע קללה על ישראל היה מונע את בלעם מלכתחילה לצאת לדרך, אבל א-להים רצה שהקללה תהפוך לברכה, כדי להראות לישראל ולעולם כולו שא-להים "שומר ישראל" לא רק מפגעי המדבר והישימון, אלא פורש "מטריה שמימית" המגינה על העם אפילו מדברי סרק: "וְלֹא אָבָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דב' כג:ו).




[1]  בסוף פירושו של הרמב"ן לפס' ד, הוא מביא את דברי המדרש, שמצדיקים יותר את הצורך של בלק בהכרה ובכבוד: "'ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא' והלא מתחלה נסיך היה שנאמר 'את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע', אלא משנהרג סיחון המליכוהו עליהם בעת ההיא שגרמה לו השעה".
[2] לראיה ראו בבר' כ"א את התארים השונים לישמעאל: שרה קוראת לו "בן האמה", ביחס לאברהם הוא מכונה "בנו", וא-להים קורא לו "הנער".

יום שני, 20 ביולי 2020

רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל


רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל


מה עניין נדרי אישה בחומש במדבר?
מדוע דבר משה אל ראשי המטות ולא אל כל ישראל כמו בכל המצוות?
מדוע נזכרת בסוף חומש במדבר 'פרשת נדרים' ובמיוחד נדרים של  אישה?  - נחלת בנות  צלפחד. כדי שאישה שירשה נחלה לא תדור נדר שעלול להעביר את הנחלה לשבט אחר.


במדבר פרק ל
(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה':
(ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:
(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה'

הצרוף  "מטות"  + "ישראל"  מופיע בספרי במדבר ויהושע רק בענייני הנחלות.

במדבר פרק לב
(כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

במדבר פרק לו
(ח) וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו

במדבר פרק לו
(ט) וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

יהושע פרק יד
(א) וְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָחֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר נִחֲלוּ אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל

יהושע פרק יט
(נא) אֵלֶּה הַנְּחָלֹת אֲשֶׁר נִחֲלוּ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוֹרָל בְּשִׁלֹה לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיְכַלּוּ מֵחַלֵּק אֶת הָאָרֶץ:

יהושע פרק כא
(א) וַיִּגְּשׁוּ רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶל רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

יהושע פרק כב
(יד) וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית  אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל
הם מזמינים את שני השבטים וחצי להתנחל בארץ
יהושע פרק כב
(יט) וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ

יום חמישי, 4 ביוני 2020

האם מעמד הר סיני – שמות פרק יט - התקיים כמתוכנן ?


האם מעמד הר סיני – שמות פרק יט - התקיים כמתוכנן ?
בפתיחת ספור מעמד הר סיני מטיל ה' על משה לבקש מהעם את תגובתם לשני נושאים.
הראשון - הצעה לברית עם ה';
...וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ:
וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.
משה מוסר את דברי ה' לזקנים ודרכם מקבל את תשובת העם:
(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ
כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה
וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':
בזה תם הסבב הראשון ומיד נפתח הסבב השני:
(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה
הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן
בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ
וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם


וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה':


ומה הייתה תשובת העם ? –יש להניח שביקשו דבר מה. אחרת היה נאמר ,כמו קודם, " כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה".והקורא תמה מדוע לא נזכרת בקשתם.
במדרש [מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ב ] מובאות תשובות העם על ידי רֶבי
הנראות הזויות,אבל מיד נראה שאכן הוא קולע לפשט.וכך מתמצת אותן רש"י :
תשובה על דבר זה שמעתי מהם שרצונם לשמוע ממך, אינו דומה השומע מפי השליח לשומע מפי המלך, רצוננו לראות את מלכנו:
התכנית של ה' הייתה: הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן - כמו שיתואר פעמים רבות בזמן המסע במדבר.עמוד הענן יהווה את הקשר בין ה' למשה.אבל בתגובה לבקשת העם יתרחשו תופעות שלא היו ולא יהיו כדוגמתן:
(טז) ... וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר
(יח) וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ
מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ
וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן
וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד:
המראה מלווה בקול מחריש אזניים:
וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד
וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:
וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד
מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל:


כדי שהעם יחווה את התגלות ה' במראה ובקול,יש צורך בשני מסכים;
מסך ויזואלי לעין - עשן סמיך מאד.
ומסך אודיאלי לאוזן - קֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד.
בני ישראל יראו - ולא יראו, ישמעו - ולא ישמעו.
.
ביד רועדת אני נגש לכתוב את השורות הבאות.חז"ל לא העיזו לומר שהעם כנראה בקש דבר נוסף.ואני בהיסוס רב מנסה לרמוז למה שהתורה וחז"ל נסו להסתיר.
מה ניתן להסיק מהאזהרות החמורות:
(יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר
הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת:
(יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה
אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה ...

הגדר החשמלית לא הומצאה עדיין ...

לנו היום קשה להבין את הצורך להמחשה.אבל צריך לזכור בני ישראל ראו במצרים פסלים מרשימים בגדלם ובצורתם והם ידעו שכך מקובל בעולם.זאת הדרך היחידה לקשר עם האלים.והנה בא משה ומנסה לחדש שני חידושים
- רק א-ל אחד יש בעולם,
- והוא רחוק מכל הגשמה1.

התגלות ה' לא הייתה בתחילתה כפי שאכן תוכנן "בעב הענן",אבל לאחר זמן קצר של החוויה העוצמתית העם נבהל ונרתע.
שמות פרק כ

(טו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן
וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.
(טז) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה :
דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה
וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת.
דברי ה' מתחילת הדברות
"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ ..."
ועד
"...וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי"
נאמרו בגוף ראשון
ובהמשך בגוף שלישי "...כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא".
כך מסבירה התורה באיזה שלב של עשרת הדברות דרש העם "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה"

כך בסופו של דבר התקיימה התכנית המקורית של ה' :
בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ
וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם




1 מעניין שעמוד האש ועמוד הענן ניתנים לראיה,אך לא למישוש,ואין להם צורה מוגדרת.