"ואהבת לרעך כמוך" כי "בצלם אלוהים ברא את האדם"

 ויקרא פרק יט

(יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא:

(יח) לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'

 

על ההבנה המקובלת לצו הידוע מעלה נפתלי הרץ ויזל (בתוך "הבאור") ארבע תמיהות :

        א- אם כוונת הפסוק שיאהב כל אדם כאשר אוהב את עצמו, ייפלא מאד, שיצוונו על דבר שאינו בכח שום  נפש.  

        ב-  ואי אפשר שיאהב האדם את זולתו, וביותר איש נכרי לו, כאשר אוהב את עצמו, 

        ג -גם אין לצוות על אהבה ושנאה שאין האדם מושל עליהן,

        ד-ועוד: אם כן צריך שיתאבל על צרה של זולתו, מעל צרת נפשו, וחייו אינם חיים, שאין לך שעה שלא  יראה ולא ישמע בצרת אחר... " 

 

תרגום יונתן לפסוק ודברי הלל המעבירים את המצוה מתחום הרגש לתחום המעשה רק מעצימים את הקושי בהבנת המצוה החשובה הזאת.

תרגום יונתן : וּתְרַחֲמֵי (=ותאהב) לְחַבְרָךְ דְמַן אַנְתְּ סַנֵי לָךְ לָא תַעֲבֵיד לֵיהּ

שוב מעשה בנכרי אחד שבא ... לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד  [שבת לא.]

האם יתכן ש"לאהוב את..." אין משמעותו כמו "לאהוב ל..."? 

ראה כיצד מלית היחס משנה לחלוטין את מובנו של הפועל:

 

וְאֵת כָּל הָעֵדָה הַקְהֵל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.                ויקרא  ח (ג)

 

וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן ...                   במדבר  יז (ז)

 

בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי ...  דברים  ד (י)

 

וכן בפעלים רבים מאד; לשלוח אל ..., לשלוח את..., לקחת את.., לקחת מ...  

 

וכך יש להניח שאין 'לאהוב את..' זהה ל'לאהוב  ל..."

הבעיה היא ש"לאהוב ל" אינו שכיח כל כך במקרא. למעשה רק עוד שלוש היכרויות הנוספות על פסוקנו ומשלושתן נוכל להגיע בבטחה למסקנה:

 

"לאהוב  ל..." משמעו להתייחס אל הזולת כשווה לך.

 

א  - וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב

 

כאשר חזר יהושפט מלך יהודה מהמלחמה הכושלת ברמות גלעד עם ידידו אחאב מלך ישראל התריס כנגדו הנביא

דברי הימים ב פרק יט

(א) וַיָּשָׁב יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל בֵּיתוֹ בְּשָׁלוֹם לִירוּשָׁלִָם:

(ב) וַיֵּצֵא אֶל פָּנָיו יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַחֹזֶה וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט

    הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב וּבָזֹאת עָלֶיךָ קֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה'

 

מנין ליהוא החוזה שיהושפט 'אוהב לאחאב' ?

מלכים א פרק כב  [וכן דברי הימים פרק יח (ג)]

וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד

וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ

 

ב - אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד

מלכים א פרק ה

(טו) וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל שְׁלֹמֹה כִּי שָׁמַע כִּי אֹתוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ

כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים:

 

מה פשר אהבה זאת בין מלך צור למלך ישראל ?

דוד כבש את ארם ואת כל הערים הצפוניות עד לבוא חמת.

 

שמואל ב פרק ח

(ג) וַיַּךְ דָּוִד אֶת הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה ... וַיַּךְ דָּוִד בַּאֲרָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף אִישׁ:

(ו) וַיָּשֶׂם דָּוִד נְצִבִים בַּאֲרַם דַּמֶּשֶׂק וַתְּהִי אֲרָם לְדָוִד לַעֲבָדִים נוֹשְׂאֵי מִנְחָה ...:

(ח) וּמִבֶּטַח וּמִבֵּרֹתַי עָרֵי הֲדַדְעָזֶר לָקַח הַמֶּלֶךְ דָּוִד נְחֹשֶׁת הַרְבֵּה מְאֹד:

(ט) וַיִּשְׁמַע תֹּעִי מֶלֶךְ חֲמָת כִּי הִכָּה דָוִד אֵת כָּל חֵיל הֲדַדְעָזֶר:

 

רק עיר אחת לא נכבשה על ידי דוד.

דוד לא כבש את צור, כי הייתה על אי המרוחק מרצועת החוף בכשמונה מאות מטר [ אלכסנדר מוקדון כבש אותה לאחר שבנה דייק שחיבר את העיר לחוף]

ולכן חירם לא היה וסל שלו כמו שאר מלכי הצפון.

הם היו שני מלכים בדרגה שווה.

ג - וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים

 

כמה פסוקים באותו פרק לאחר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ נאמר על הגר :

 

ויקרא פרק יט

(לג) וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:

(לד) כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:

 

 המונח כ א ז ר ח חוזר כמה פעמים במקרא ובכולם הכוונה לשוויון זכויות וחובות.

וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת: [ויקרא פרק כד (טז)]

וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ: תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם  [שמות פרק יב (מח)]

 

מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה [ויקרא פרק כד (כב)]

יש להניח שגם מחלוקת התנאים המתמודדת עם ערכה המוסרי המיוחד של המצווה מתכוונת להזכיר לנו שכל בני האדם נבראו בצלם אלוהים ולכן אין רשות לאדם אחד לראות עצמו נעלה מעל האחר.

ספרא קדושים פרשה ב ד"ה פרק ד

"ואהבת לרעך כמוך",

רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה,

בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם, זה כלל גדול מזה.

[כוונת בן עזאי לפסוק מבראשית פרק ה א'

זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ:]

 

ר' נפתלי הרץ ויזל שהוזכר בפתיחה מגיע לאותה מסקנה של שוויון בין בני אדם. הוא מבסס את פרושו על המילה "כמוך"

       ואומר אני, שאין מילת "כמוך" בלשון הקודש כולל כוונה זו, אלא "כמוך" פירושו:
       הדומה לך, כמו (בראשית מ"ד) "כי כמוך כפרעה" – דומה אתה במעלתך למעלת פרעה; (בראשית        מ"א ל"ט) "אין נבון וחכם כמוך" – 
       שוה לך ודומה לך;

       וכן כאן פירושו "ואהבת לרעך" שהוא כמוך – שוה לך ודומה לך, שנברא גם הוא בצלם אלוהים 
       והרי הוא אדם כמוך, וזה כולל לכל בני אדם, שכולם נבראים בצלם.

 

לסיום, מן הראוי להזכיר שבמזרח הקדום היה המלך נחשב לאל ,או לבן אלוהים, ולכן היו צריכים לסגוד לו. וגם בימינו -לצערנו - יש מנהיגים החושבים שלשלטון נבראו...

 

מה טעם מצוות ספירת העומר ?

מדוע לא קבעה התורה שחג השבועות יהיה בו' סיון כמו שעשתה בשאר הרגלים ? 
האם יש ערכים חינוכיים מיוחדים לספירה הזאת? התורה ממעטת מאד במתן טעמים למצוות. וטוב שכך כדי שלא יאמר אדם שלדידו הטעם אינו רלוונטי ולכן פטור הוא מהמצווה.
הוא הדין במה שייכתב להלן. אין כל בטחון שקלענו לכוונת התורה בספירה היום-יומית לשבועות. בכל זאת נדון בנושא במסגרת של 'מצווה לעסוק בדברי תורה'.

מקובל לומר שעל ידי הספירה יוצרת התורה קשר בין יציאת מצרים למתן תורה. כלומר מטרת היותנו לעם היא קבלת התורה. נראה שיש להוסיף על כך רעיון המתאים לכל המעטפת של ספירת העומר.

נבדוק שבע נקודות ייחוס שונות למצווה וננסה למצוא חוט רעיוני אחד שעליו ניתן לשזור את כל "החרוזים".

א - איסור חדש

גם אם כלתה התבואה מהמזווה של החקלאי בעונת הפסח,אוסרת עליו התורה לקטוף מלילות מהשעורים המבשילות בשדהו לפני "ממחרת השבת" יום הנפת עומר השעורים.

וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם  [ויקרא כג]

ב – "ממחרת השבת"

מבלי לקבוע את היום המדויק נוכל לומר בבטחון שהתורה דורשת שהתחלת הקציר תהיה סמוכה לפסח.יתר על הכן, על הפסח להיות בעונת האביב [דברים טז "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח"] ,כלומר כאשר השעורים יגיעו לשלב קרוב להבשלה [במכת הברד נאמר : ...וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב...]

ג – "מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'"

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':
           מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה': [ויקרא כג]

ספירת העומר היא, אפוא, בין הנפת העומר שהתירה את הקציר עד הבאת לחם העשוי מהחטה שזה עתה נקצרה בשבועות.

ד - חמישים יום

כידוע יש רק מצוה אחת נוספת בתורה בה אנו נדרשים לספור שבע פעמים שבע ולקדש את החמישים, שנת היובל.האם יש קשר בין שתי המצוות?

ה - עומר

עומר הוא אסופת שבלים.העומר הוא גם מידה של עשירית האיפה.כך נאמר במן שאכלו בני ישראל במדבר. [שמות טז]

לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת... וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.

מעניין שרק בשני מקומות אלו מכונה העישרון במונח "עומר". האם יש קשר ביניהם ?

ו - פאה ולקט

בסיום ההוראות להנפת שתי הלחם בשבועות, חוזרת התורה על שתי מצוות שכבר הוזכרו בפרשת קדושים. ומה להן במסגרת מצוות המועדים ?

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ

וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם    אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם [ויקרא כג]

 

ז – "שבועות חוקות קציר"

הנביא ירמיהו מוכיח את העם על שאינו מודה לה' על חסדיו ובין השאר הוא אומר:

וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סוֹרֵר וּמוֹרֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ:
           וְלֹא אָמְרוּ בִלְבָבָם: נִירָא נָא אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ 
           הַנֹּתֵן גֶּשֶׁם יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ 
           שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ: [פרק ה']

 

ההסבר המשותף לשבע הנקודות הנזכרות

ימי הספירה הם ימי הקציר. זאת העונה בה ייקבע אם יהיה למשפחה בטחון כלכלי לשנה הקרובה. הבעיה היא שככל שהיבול הולך ומתרבה בכל אחד מימי הקציר, כך סכנת "כחי ועוצם ידי" מתגנבת ללב החקלאי והולכת ומתעצמת ביחס ישיר להגדשת הסאה.
לכן התורה מרבה בהוראות שעשויות למנוע הרגשת בטחון מופרזת [ולעודד הכרת] ולהכיר תודה לבורא עולם על חסדיו.
       ב"אסור חדש" לומד החקלאי שאין הוא בעל התבואה שגידל. ללא הנפת עומר השעורים במקדש אין לו רשיון להניף חרמש על התבואה אף על פי שהוא השקיע בה את כל מעייניו.
        התחלת הקציר סמוך לפסח מזכירה לבעל השדה " וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם."

במשך הקציר אין האיכר יכול להתפנות כדי להודות לה', אבל בעצם הספירה מונחת המחשבה שכאשר יסתיים הקציר נקריב מנחת תודה לה' מהתבואה החדשה. כך האכר מונה יום יום ושבוע אחר שבוע עד למועד המתאים להודיה.
שבע פעמים שבע + אחד = חמישים.
המנין הזה חוזר רק במצוות היובל. ביובל מלמדת אותנו התורה שאפילו השדות שאנו מעבדים וחיינו תלויים בתנובתם אינם רכושנו הפרטי

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי [ויקרא כה]

כך גם על כל תבואת השדה עלינו להודות לבורא עולם על חסדיו עמנו.

וכך נאמר גם על המן ,"עומר לגלגולת",

וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ
כִּי לֹא עַל  הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם:  [דברים  ח]

שורת הקוצרים מתקרבת לקצה השדה. האיכר כבר רואה בדמיונו את האסם המתמלא. סכנת הבטחון העצמי בשיאה, וכאן גוזרת עליו השגחה:

            לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ... לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם !!

במצוות הפאה והלקט לא מסתפקת התורה באסוציאציות לחג הפסח שהתרחק בינתיים וגם לא מתייחסת לספור הקדום של המן, אלא "קום ועשה". יותר נכון: "אל תעשה". תתגבר על יצרך ואל תהנה מסיום הקציר,אלא השאר לעניים המקוששים אחר שבלים שנפלו והמצטופפים בקצה השדה וממתינים לחלקה שתשאיר להם לקצור את התבואה במו ידיהם.

        אם עד עתה לא מצאנו אמירה מפורשת לגבי הקשר שבין הקציר לספירת השבועות.בא הפסוק מירמיהו פרק ה' [ראה לעיל] ומכריז שלמרות כל הסימנים אנשי יהודה לא נרמזו והתעלמו מה' המשפיע עליהם מטובו. במלים שְׁבֻעוֹת חֻקּוֹת קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ מזכיר לנו הנביא שגם בזמן הקציר צפויות הפתעות לא נעימות כמו שרפות, שודדים, ארבה ועוד כהנה וכהנה.

 

וּבְיָמֵינוּ...

 

          יש חשש שעלול לעלות במחשבתינו רעיון מוטעה;כיון שבימינו ביטחוננו הכלכלי אינו קשור כל כך לימי הקציר, שמא ספירת העומר אינה רלוונטית יותר? התשובה היא : לא ולא !!

         עלינו לקיים אותה כדי ללמוד ממנה איך ליישם את המסר שלה בתנאי החיים המודרניים. לא כל ענף חקלאי – וגם תעשייתי – מובטחים מפני הפסד. לא לכל משפחה מובטח שבשנה הקרובה היא תיהנו מחיי הרווחה שאליהם היו רגילים. לכן בכל הזדמנות שמתברר לנו שכלכלתנו בשנה הקרובה איתנה, ושגם בזמן הקרוב נוכל ליהנות מכל טוב, שומה עלינו לדעת  ש ל א  ה כ ל  מ ו ב ן  מ א ל י ו.

עלינו להרבות בהכרת חסדו של  ה"משביע לכל חי רצון".

ב"שנת הקורונה" חוה העולם כולו שפל כלכלי אדיר. מיליוני בני אדם אבדו את מקור פרנסתם. אנשים שלא חשו מחסור מימיהם נזקקו לעזרת הממשלה והצבור. אלפי תודות לבורא עולם שצלחנו את המשבר הזה בשלום – כך אנו מקווים.

מכאן שבכל סִכּום מאזן כלכלי, בבדיקת המאזן המשפחתי, בחתימה על חוזה לתעסוקה בשנה הבאה. וכן בכל אירוע שמבטיח לנו בסיס כלכלי - יש לזכור להודות לה'. יש מי שיסתפק באמירה קצרה ויש מי שיאמר פרק בתהלים [כמו, למשל, "מזמור לתודה"] וכמובן יהיו גם כאלה שיתחייבו לתת צדקה ביד רחבה.

וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל וַיֹּאמֶר דָּוִיד:

 בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם:

 לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד

 כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ:

וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְּפָנֶיךָ וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל

וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה וּבְיָדְךָ לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל:

וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ:

וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת

            כִּי מִמְּךָ הַכֹּל   וּ מִ יָּ דְ ךָ   נָ תַ נּ וּ   לָ ךְ:                              [דברי הימים א פרק כט]

 

האם למשפטים אשר בפרשת "משפטים" יש מבנה וסדר ?

 

 

האם למשפטים אשר בפרשת "משפטים" יש מבנה וסדר ?

 

שאלה זאת הטרידה פרשנים רבים.נביא כאן שלושה מהם.

 

אבן עזרא שמות פרק כא

(ב) כי תקנה אומר לך כלל לפני שאחל לפרש, כי כל משפט או מצוה כל אחד עומד בפני עצמו.

ואם יכולנו למצוא טעם למה דבק זה המשפט אל זה, או זאת המצוה אל זאת, נדבק בכל יכולתנו.

ואם לא יכולנו, נחשוב כי החסרון בא מחוסר דעתינו.

 

בדבריו האחרונים מודה אב"ע,למעשה, שלא הצליח למצוא הסבר לכל המשפטים שבפרשה.

 

אברבנאל שמות פרק כא

(א) ראיתי חכמינו הקדושים מפרשי התורה בדעות חלוקות אם יש סדור למשפטים ולדינים התוריים שנזכרו בתורה אם לא ורובם חשבו שאין להם סדר כל עיקר. עד שמהקדמונים אמרו שלא דרשינן סמוכים וקצתם אמרו שאין סדר למשנה. ולכן לא הקפידו לתת טעם בקדימת המשפטים האלה זה לזה ואותם שהשתדלו לתת בזה טעם וסברה מהם היו כמתנבאים איש כל הישר בעיניו ידבר בדמות דרש וטענו' דמיוניות, יוכל המעיין להאמין בם או להכחישם כרצונו.

 

האמנם למה שראוי שתשפוט בזה הסברא הישרה הוא שיש סדר למשנה ומוקדם בלמוד התוריי כי אין ראוי ליחס לו יתברך השופט כל הארץ בתורותיו דופי וגנאי מהבלתי סדור שאין ראוי ליחסו לקטן שבחכמים. ... ולכן אבחר דרכי בסדורם וקשורם:

 

קאסוטו [בפרושו לשמות עמוד 184] בהקדמתו לדיני עבד עברי:

סדר העניינים בפרקים אלו אינו סדר סיסטמטי,העניינים השונים מסודרים לפי שיטת ההקבלה והאסוציאציה.

 

נראה לי שיש לחלק את כל המצוות לשני חלקים:

 

א -  כל פרק כ"א ופרק כ"ב מפסוק א' עד י"ט.

 משפטים המנוסחים בדרך קזואיסטית.כלומר;במקרה ש...,יהיה על השופט לפסוק כך וכך...

 

  מלבד הפתיחה העוסקת –מסבות מובנות – בדיני עבד עברי

 הסדר הוא מהכבד [ פגיעה באדם ] אל הקל [פגיעה ברכוש ]

 

ב – מפרק כ"ב פסוק כ' עד פרק כ"ג פסוק ט'.

            חובות האדם לבוראו ולזולתו.

 

ועוד

  ההלכות הובאו בחמישיות חמישיות.

כבר  קאסוטו הראה שדיני העבד והאמה פותחים ב "כי" וממשיכים בארבעה "אם". [אך בהמשך עבר לשלישיות]

כל"חמישיה" עוסקת בנושא אחד מוגדר ביותר. וב"אבות הנזיקין" [השור והבור...] יש לפנינו חמישה אבות נזיקין,כלומר גם הגנב כלול בהם.והוא אף זכה ל'חמישיה' עצמאית משלו

 

יוצא דופן אחד בלבד נמצא בפרק כג פסוקים ד-ה. 

                                         (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה   -   הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:

                                         (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ   -  עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ:

 

יש להניח שהובאו שם כדי לחזק את החובה שבפסוק הקודם

(ג) "וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ" - אין להפלות בין בני אדם אפילו לא למען העני. וכן אין להפלות לרעה אפילו את אֹיִבְךָ וֹשנַאֲךָ. [שים לב שחזר  לכאן המבנה הקזואיסטי המעיד שאין זה 'מקומו הטבעי']

  

 

מבנה פרשת משפטים

שמות פרק כא - פרק כג יט

חלק א' :משפטים

עבד עברי	(ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי                          (ג) אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא                           אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא                 (ד) אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת  (ה) וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי                    אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי	שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: בְּגַפּוֹ יֵצֵא  וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ:   (ו) וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים   וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם
אמה עבריה	(ז)   וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה                     (ח)  אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר <לא> לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ: (ט)  וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה                                                          (י)   אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ                                                        (יא) וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ	לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ:   שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע:   וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף:
פגיעות באדם שעונשן מות	(יב) מַכֵּה אִישׁ        וָמֵת: (יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ  (יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה            (טו) וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ                                         (טז) וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ                      (יז) וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ	מוֹת יוּמָת וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת:  מוֹת יוּמָת: מוֹת יוּמָת: מוֹת יוּמָת:
חבלות אדם באדם	(יח) וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: (יט) אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ (כ) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ (כא) אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד (כב) וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן (כג) וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה (כו) וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ   (כז) וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל	וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא: נָקֹם יִנָּקֵם: לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:(כד) עַיִן תַּחַת עַיִן... לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ
חבלות שור באדם	(כח) וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת (כט) וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם            וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה   (ל) אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו (לא) אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח   (לב) אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה	סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ: כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל
חבלות ברכוש ד' אבות נזיקין + גניבה     הבור            השור      גנב                                                המבעה                   ההבער	(לג) וְכִי יִפְתַּח אִישׁ  בּ וֹ ר  אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא  יְכַסֶּנּוּ וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר   (לה) וְכִי יִגֹּף  שׁ וֹ  ר  אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת (לו) אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא  יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו                                                                          (1)  (לז) כִּי  יִ גְ נֹ ב  אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ                                                                      פרק כ"ב         (2)   (א) אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת (3)   (ב) אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו (4)         אִם אֵין לוֹ  (5)   (ג) אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה  חַיִּים       (ד) כִּי יַבְעֶר אִישׁ שָׂדֶה אוֹ כֶרֶם וְשִׁלַּח אֶת  בְּ עִ י ר וֹ  וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר     (ה) כִּי תֵצֵא  אֵ שׁ   וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה	(לד) בַּעַל הַבּוֹר יְשַׁלֵּם כֶּסֶף יָשִׁיב לִבְעָלָיו וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ                                                                                                                            וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ   חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה   אֵין לוֹ דָּמִים דָּמִים לוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם   מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם   שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה
חבלות ברכוש המצוי ברשות אחר.   שומר חנם שומר שכר שואל שוכר	(ו) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב (ז) אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב   (ח) עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה  עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה   (ט) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה (יא) וְאִם גָּנֹב יִגָּנֵב מֵעִמּוֹ (יב) אִם טָרֹף יִטָּרֵף (יג) וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ (יד) אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ   אִם שָׂכִיר הוּא	יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ                                                    (י) שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם יְשַׁלֵּם לִבְעָלָיו יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה, לֹא יְשַׁלֵּם   שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם לֹא יְשַׁלֵּם   בָּא בִּשְׂכָרוֹ
"שונות" שעונשן בידי אדם	(טו) וְכִי יְפַתֶּה אִישׁ בְּתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וְשָׁכַב עִמָּהּ (טז) אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ (יז) מְכַשֵּׁפָה (יח) כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה (יט) זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים	מָהֹר יִמְהָרֶנָּה לּוֹ לְאִשָּׁה כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת לֹא תְחַיֶּה מוֹת יוּמָת יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ

[1] לפסוקים האחרונים של חלק זה –פרק כב פסוקים טו –יט אין נושא משותף וההלכות הן בבחינת "שונות".אין הן משתלבות באחד הנושאים שהובאו עד לכאן.הן שייכות לחלק הקזאיסטי .לכן הובאו לפני החלק הבא.ראה להלן.

חלק ב' :חובות האדם

לחברו החלש

 (כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:(כג) וְחָרָה  אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים

(כד) אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ:

 (כה) אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:(כו) כִּי הִוא <כסותה> כְסוּתוֹ לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי:

חובות לה'

(כז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:

(כח) מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר

בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי:(כט) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ

 שִׁבְעַת יָמִים יִהְיֶה עִם אִמּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי:

(ל) וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ

צדק עם כל אדם [במיוחד בעדות לשופט]

פרק כג

(א) לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא

אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס:

(ב) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת

וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת:

(ג) וְדָל לֹא תֶהְדַּר בְּרִיבוֹ:                   (ד) כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה   -   הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:                                                                

                                                          (ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ   -  עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: [ראה הסבר במבוא]

צדק – הוראות לשופט

(ו) לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ:

(ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק

וְנָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג כִּי לֹא אַצְדִּיק רָשָׁע:

(ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים:

(ט) וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

המועדים

(י) וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: (יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם  תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה                                                                                                  
(יב) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר:   וכֵן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ 

                                             (יג) וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ:

(יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: (טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם:

(טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה

וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה:

מצוות בבשלושת הרגלים

(יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה':

(יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי                                          

 וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר:

(יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ              

 לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ