מאמרים בתנך - עוזי פז

יום שני, 11 במאי 2020

הלל ויום העצמאות

האם מתאים "ההלל" ליום העצמאות ?

מתי לראשונה התקבלו פרקי "ההלל" כתפילת הודיה ?

בגמרא [פסחים קיז] וויכוח ארוך שבסכומו נאמר :

וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל

שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק,

ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל,

ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.

ניתן לגלות את הפעם הראשונה שהתקיים ולכשנגאלין ...

לשם כך נעיין הפסוקים אחדים ב"הלל".נפתח בפרק הקצר והתמוה ביותר בתנ"ך כולו.

תהלים פרק קיז

(א) הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם

שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים:

(ב) כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ

וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּ יָהּ:

הייתכן שכאשר ה' מגביר חסדו על ישראל,צריכים הגויים להודות לו ?! שישראל יודו לו.

ההסבר לפנייה הזאת אל הגווים נמצאת בשני פסוקים.האחד ב"הלל" עצמו.

תהלים פרק קטו

(ב) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם: אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם:

שאלת הגויים איננה תמימה כל עיקר.אין כוונתם אם ה' נמצא במזרח ,או, במערב,אלא הוא אינו קיים כלל ,הוא זנח אתכם לחלוטין.ולכן בהמשך פונה המשורר אל הקהל במעין ויכוח תיאולוגי:

תהלים פרק קטו

(ד) עֲצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם:

(ה) פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ:

(ו) אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן:

(ז) יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ

לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם:

וממשיך בדברי חיזוק לעם מחשש שאכן המסו הגויים את הבטחון בה'.

(ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם:

(ט) יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה' עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:

(י) בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַה' עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:

(יא) יִרְאֵי ה' בִּטְחוּ בַה' עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא:

ובפעם השנייה במזמור ע"ט העוסק בחורבן בית המקדש.

לא קשה לדעת מה הוא האירוע הגורם לגויים לזלזל בה',ולערער את אמונת ישראל בה'.

תהלים פרק עט

(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ

טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים:

(ד) הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ:

(י) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם

בפרקי ההלל מצוטטת אותה הטחה כלפי שמים וכנגדה הקריאה המשולשת:

יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּה' עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

מזמורי ההלל עוסקים במהפך הגדול בהיסטוריה שלנו;

ממצוקת החורבן והגלות לגאולה וחזרה לארץ.

תהלים פרק קיח

(י) כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם:

(יא) סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם:

(יב) סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם

(יח) יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי:

תהלים פרק קטז

(ז) שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי:

(ח) כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי:

ולכן הקריאה לגויים להודות לה' כי גבר עלינו חסדו מובנת ומוצדקת ביותר.חזרו בכם מ"איה אלוהיהם".

בספר עזרא פרק ג' נוכל למצוא את המועד המדויק לתחילת אמירת ההלל.

(ח) וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְבוֹאָם אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים לִירוּשָׁלִַם בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי הֵחֵלּוּ זְרֻבָּבֶל בֶן שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וּשְׁאָר ... לְנַצֵּחַ עַל מְלֶאכֶת בֵּית ה':

(י) וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם

לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:

(יא) וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה'

כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל

וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה

בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה':

אמנם חכמים נוטים להקדים את ייסוד ההלל לאירועים דרמטיים מוקדמים יותר בהיסטוריה שלנו כגון יציאת מצרים,כבוש הארץ,מלחמת דבורה וברק ועוד.

וחכמים אומרים: נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן [פסחים קיז].

כשם שהגלות התחילה בחורבן הבית,היא הסתיימה עם יסוד הבית השני.

מכל עמי המזרח התיכון שהוגלו על ידי אשור ובבל רק עם ישראל שמר על נאמנותו למולדתו.על אחת כמה וכמה יש להודות לקב"ה שלאחר אלפיים שנות גלות,בהן היו נדידות עמים רבות,רק עם אחד התפלל והאמין שיום יבוא והוא יזכה לשיבת ציון המחודשת.ויתקיימו בנו דברי התורה:

דברים פרק ל

(ג) וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ

וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:

(ד) אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:

(ה) וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ

וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ:

ומכאן הסבר לבקשות הישועה –"אנא ה', הושיעה נא!!" אשר אינן מתיישבות, לכאורה, במזמורי התודה והלל. בשלבים הראשונים לשיבת ציון הייתה היענות מועטה. עזרא פרק ב (סד) כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים: במפקד יואב את העם בימי דוד היו ביהודה : [דברי הימים א פרק כא ]

(ה) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד ... וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב:

כלומר ארבעים ושלושה אלף השבים היו כעשרה אחוז. כך יש גם להבין את בקשת המשורר המודה לה' בתהלים פרק קכו

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:
(ד) שׁוּבָה ה' אֶת שבותנו שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב: אנו מבקשים "שטפון" של שבים לציון.

גם אם היה נדמה לנו שאולי צודקים הגויים באמרם:" אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם"

הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ !! גם כאשר היה נדמה לך שה' חדל להשגיח על עמו.

ולכבוד שיבת ציון המודרנית אשר התחילה בשש מאות אלף והגיעה עתה -שנת שבעים ושלוש להקמת המדינה- לשבעה מיליון על אחת כמה וכמה וכמה שגדולה חובתנו להלל ולשבח את מושיענו.

אלישע הנביא והנערים מבית אל מלכים ב' ב' כג-כד

רבים תמהים על אלישע שגרם למותם של ארבעים ושנים נערים מהעיר בית אל.רבו הניסיונות להסביר את הסבה לקללת אלישע "עלה קרח,עלה קרח" על ידי אותם הנערים.עיון מדוקדק בתחילת הפרק יפרק לנו את התמיהות.

יציאת בני הנביאים בבית אל שונה מיציאת בני הנביאים שביריחו.

מלכים ב פרק ב

(ב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי עַד בֵּית אֵל וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיֵּרְדוּ בֵּית אֵל: (ג) וַיֵּצְאוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ: (ד) וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלִיָּהוּ אֱלִישָׁע שֵׁב נָא פֹה כִּי ה' שְׁלָחַנִי יְרִיחוֹ וַיֹּאמֶר חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּבֹאוּ יְרִיחוֹ: (ה) וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בִּירִיחוֹ אֶל אֱלִישָׁע וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם ה' לֹקֵחַ אֶת אֲדֹנֶיךָ מֵעַל רֹאשֶׁךָ וַיֹּאמֶר גַּם אֲנִי יָדַעְתִּי הֶחֱשׁוּ

לשלושת ההבדלים "עד בית אל","וירדו" – "ויבאו","ויצאו" – "ויגשו" יש הסבר פשוט אחד.אליהו ואלישע לא נכנסו לבית אל ולכן רק "עד בית אל", לכן בני הנביאים "יצאו" אליהם בעברם ליד בית אל. לעומת זה אליהו ואלישע "באו", כלומר נכנסו 1 ליריחו ולכן נאמר על בני הנביאים שם "ויגשו".

יש לשער שאליהו ואלישע מחרימים את בית אל בגלל עגל הזהב אשר בה 2.בכל פרקי אליהו ואלישע אין אמירה מפורשת נגד עגל הזהב,כי עבודת הבעל שאיזבל מחדירה לישראל על ידי ארבע מאות נביאי הבעל עולה בחומרתה על בעיית עגלי הזהב עשרת מונים3

מעניין שכאשר אליהו ואלישע עברו ליד בית אל לא יצאו הנערים לקלס אותם.כנראה חששו מאליהו "הקנאי".עתה הם מנסים לפוגג את החרם על ידי התקלסות בנביא ה' מתוך תקווה שכך ימחו נגד החרמת עירם.אלישע עומד,איפוא,במבחן קשה. אם יתעלם מהפגיעה בו ויַראה שהוא שונה מאליהו מורו,עלול להתקבל הרושם שניתן להכשיר את עבודת ה' על ידי עגל הזהב.יתר על כן הקריאה "עלה קרח" מציינת שאלישע אינו כאליהו .

(ח) וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיֹּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא: [מלכים ב פרק א ]

אלישע חייב להראות שהוא ממשיכו של אליהו והוא נושא את כל האשראי שצבר אליהו,

אין להטיל על אלישע את אשמת מות הילדים.הוא נהג בהם מידה כנגד מידה."ויקללם" איננו יודעים מה היה תוכן אותה קללה. יתכן שאמר שהם יהיו קרחים,או בדומה לזה.יציאת הדובים מן היער מראה שיד ה' בדבר.

ומדוע דווקא דובים ודווקא יער ?

חית הטרף השעירה ביותר היא הדב. ומקום שיש בו עצים מרובים נקרא "שעיר" [=עשיו] ולעתים יש ביער מקום חשוף והוא "קרחת יער" 4. "העונש המידתי "הוא אחד ממאפייני יד ה' כמו שאמר יתרו :

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם:[ שמות פרק יח יא].כלומר הטביעה בים הייתה כנגד השלכת התינוקות ליאור.

ולכן אין לטפול את אשמת מות הילדים על השליח,אלא –אם כבר – על המשלח.

לפני ספור הנערים בבית אל נכתב על רפואת המעין של יריחו. [מלכים ב' ב' יט]טענת התושבים הייתה:

וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע:

הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה

וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת

'שכול' נאמר בעיקר על מותם של ילדים5 .

יהושע פרק ו (כו) וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר

אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה'

אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ

בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ:

קללת יהושע התממשה סמוך לזמנו של אלישע בזמן מלכות אחאב.

בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה

בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ

כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. [מלכים א פרק טז (לד)]

אלישע נענה לבקשת מתיישבי יריחו להפסיק את הקללה ו"ריפא" את המים. האם עלה בדעתו שהקללה תעבור לעיר אחרת ?

יום שלישי, 5 בנובמבר 2019

"דרשה בדקה" לפרשת בראשית

סיפור גן עדן אינו תיאור נוסף של בריאת העולם, הרי אין בו שמש וירח וכוכבים ואין בו ים וכל היצורים שבו. סיפור גן העדן מפרט את מה שנאמר בפרק הקודם "זכר ונקבה ברא אותם". כלומר הייחוד במין האנושי ובמיוחד בתא המשפחתי.

המשל של השבת הצלע לאדם באה לתאר את הקשרים האמיצים והאהבה בין בני הזוג העולים על אהבת ילדים להוריהם.

ל"עזר כנגדו" פירושים רבים. וטוב שכך, בגלל הגיוון הרב שבמערכת הקשרים שבין בני הזוג. יש להניח שהפירוש העיקרי הוא; שוויון בין האיש והאישה. שוויון שיופר לאחר האכילה מעץ הדעת. "והוא ימשל בך", אבל בהמשך נראה ששרה רבקה ורחל שבות להיות "עזר" ולעתים אף "כנגדו".

"גן עדן" הוא עולם אוטופי המזמין שיבה אליו.
https://www.facebook.com/kobi.abarbanel/videos/10157695253048048/

יום חמישי, 31 באוקטובר 2019

"דרשה בדקה" לפרשת נח

מה הוא הרעיון העיקרי שיש ללמוד מסיפור מגדל בבל (בראשית יא)?

בבקעת שנער בקרבה לנהרות הפרת והחידקל אין סלעים מהם ניתן לחצוב אבנים לבניה.והנה גילו טכניקה חדשה ליצירת "לבני בנין" ונדמה להם שהתגלית מאפשרת להם לשנות סדרי בראשית.
(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: הם יצליחו לבנות מגדל גבוה שבעזרתו תהיה שליטה על העיר הגדולה ובכך ימנעו את התכנית האלוקית שנאמרה לנח ובניו: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית ט א).
מעניין שבתקופה העתיקה במקומות שונים בעולם מקימים בני אדם מבנים עצומים כמו הפירמידות במצרים ובמקסיקו וכן סטונהנג' באנגליה כך גם הזיגוראט בבבל. מבנים אלה נתנו, כנראה לאדם הרגשת עוצמה ובטחון.
(ו) וַיֹּאמֶר ה' ... וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: כלומר ימנעו את תכנית ה' "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". ולכן אחרי המריבות שפרצו ביניהם "הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ".

האם דור הטכנולוגיה המואצת שאנו שבויים בו ילמד את הלקח?

https://www.facebook.com/kobi.abarbanel/videos/pcb.10157681515998048/10157681470298048/?type=3&theater

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏‏ענן‏, ‏שמיים‏‏, ‏‏דשא‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏‏ ו‏טבע‏‏‏

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏‏שמיים‏, ‏פעילויות בחוץ‏‏ ו‏טבע‏‏‏

יום רביעי, 16 באוקטובר 2019

שמחה בקהלת

האם ראוי לקרוא בסוכות את מגילת קהלת הפסימית - "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל" (פרק א', ב) והרי התורה מלמדת אותנו שדווקא בחג זה יש לשמוח ?

ואולי יש לבכר את מנהג ספרד שאינו מזכיר את המגילה בחג ?

כדי להשיב על כך,אחלק דברי לשלושה סעיפים;

בראשון אנסה להסביר את מה קהלת שולל כל כך ,"הכל הבל" ?

בסעיף השני אשתדל להראות שקהלת תומך מאד בשמחת חיים פנימית אמיתית.

ובשלישי אראה מה הסתיר מרבים וטובים את ההבנה הכל כך פשוטה של הסעיף הקודם.

א –את מה שולל קהלת ? = ריצה אחרי ממון,קנאה, רדיפה אחרי מנעמי החיים ועוד .

מגילת קהלת שוללת מוסכמות רבות,כדי להמליץ על מטרה אחת ויחידה ועליה תחזור פעמים רבות.

מנעמי החיים..

פרק ב' (ד) הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים:(ה) עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי:

(ו) עָשִׂיתִי לִי בְּרֵכוֹת מָיִם לְהַשְׁקוֹת מֵהֶם יַעַר צוֹמֵחַ עֵצִים:(ז) קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת הָיָה לִי גַּם מִקְנֶה בָקָר וָצֹאן הַרְבֵּה הָיָה לִי מִכֹּל שֶׁהָיוּ לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם:(ח) כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת:(ט) וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלִָם אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי:

...(יא) וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְ הִ נֵּ ה הַ כֹּ ל הֶ בֶ ל וּ רְ ע וּ ת ר וּ חַ

קנאה הגורמת לעושק

פרק ד (א) וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם

(ד) וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ:

(ו) טוֹב מְלֹא כַף נָחַת מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ:

התשוקה לממון

פרק ה ט) אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל:

(יא) מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן:

(יב) יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ:

(יג) וְאָבַד הָעֹשֶׁר הַהוּא בְּעִנְיַן רָע וְהוֹלִיד בֵּן וְאֵין בְּיָדוֹ מְאוּמָה:

(יד) כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדו

תאווה לכבוד

פרק ו ב) אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה

וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא:

חיי הוללות

פרק י (טז) אִי לָךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ נָעַר וְשָׂרַיִךְ בַּבֹּקֶר יֹאכֵלוּ:

(יט) לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה אֶת הַכֹּל:

ב מה היא דרך החיים עליה ממליץ קהלת ?

אושר פנימי,ספוק ממעשיו ומעמלו,עשיית הטוב וההרגשה שהשמחה בחייו "מַתַּת אֱלֹהִים הִיא".

פרק ב (כו) כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְ שִׂ מְ חָ ה

וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים

פרק ג (יב) יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִ שְׂ מ וֹ חַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו:

(יג) וְגַם כָּל הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְרָאָה טוֹב בְּכָל עֲמָלוֹ מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:

פרק ג (כב) וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִ שְׂ מַ ח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו כִּי הוּא חֶלְקוֹ. (יח) גַּם כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְהִשְׁלִיטוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְלָשֵׂאת אֶת חֶלְקוֹ וְ לִ שְׂ מֹ חַ בַּעֲמָלוֹ זֹה מַתַּת אֱלֹהִים הִיא:

פרק ח (טו) וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַ שִּׂ מְ חָ ה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְ לִ שְׂ מ וֹ חַ

וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ:

פרק ט (ז) לֵךְ אֱכֹל בְּ שִׂ מְ חָ ה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ:

פרק יא (ט) שְׂ מַ ח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶיךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ בִּימֵי בְחוּרוֹתֶךָ וְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי לִבְּךָ וּבְמַרְאֵי עֵינֶיךָ וְדָע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹהִים בַּמִּשְׁפָּט:

ג מדוע פרשנים וחוקרים התעלמו מכך עד עתה ?

סמוך לפתיחה מצהיר קהלת שהוא בז לשמחה "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה",ולכן התעלמו הקוראים מכל המקומות הרבים בהם הוא מוקיר את השמחה. ולא נסו ליישב את הסתירה.והרי העניין ברור כשמש; יש סוג של שמחה שקהלת מתנגד לו,שמחה שטחית,עליזות שמקורה ביין,חיי הוללות.

פרק ב א) אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה (נ.ס.ך. יין) בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל:

(ב) לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה:(ג) תַּרְתִּי בְלִבִּי לִמְשׁוֹךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי ...

הרי זאת שמחה שטחית שעם עפעפי שחר תימוג כלא הייתה. הלזה תקרא שמחה ?

גם שמחה שנובעת משחוק של משתה יין וקלות ראש קהלת מסתייג נמרצות.

פרק י (יט) לִשְׂחוֹק עֹשִׂים לֶחֶם וְיַיִן יְשַׂמַּח חַיִּים

וכן: פרק ז (ב) טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה ...

(ג) טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק ...:

(ד) לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה

יש הסבורים שהפסוקים הבאים מלמדים על התנגדות לשמחה.

(י) וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי:

גם כאן טוען קהלת ששמחה הנובעת מרכוש רב היא שמחה זמנית.לאחר זמן היא נמוגה.

(שם יא) וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ

סיכום:

התרשמות מנסיונו האישי של קהלת. מתוך הבלותם של החיים החומרניים, שקהלת חווה אותם יותר מכל אדם לפניו, הוא הגיע למסקנה שעל האדם להבין שקיומו האישי וסיפוק צרכיו אינם המטרה, אלא אמצעי לקראת המטרה.וכך צומחת התובנה של המשמעות האמיתית של החיים,של האושר האיכותי, האושר במיטבו. ורק בהשגתה של תובנה זאת ניתן להשיג את השמחה האמיתית כמצוות החג גם בשאר ימות השנה.[הרב חניאל פרבר].

יום רביעי, 2 באוקטובר 2019

ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא

מה בין " בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים" ל "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה" ?

תהלים פרק כז

(א) לְדָוִד. ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא

ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד:

(ב) בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי

צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:

(ג) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי

אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ:

(ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'

אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ

שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי

לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה'

וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ:

(ה) כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה

יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ

בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי:

(ו) וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי

וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה

אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה':

(ז) שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא

וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי:

(ח) לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי

אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ:

(ט) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי

אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ

עֶזְרָתִי הָיִיתָ

אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי:

(י) כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי

וַה' יַאַסְפֵנִי:

(יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ

וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי:

(יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי

כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס:

(יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים:

(יד) קַוֵּה אֶל ה'

חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ

וְקַוֵּה אֶל ה':

המזמור שנאמר בקהילות אשכנז לקראת "הימים הנוראים" [ובבתי הכנסת הספרדים בכל יום בין מנחה לערבית], ראוי לתשומת לב מיוחדת.

מדוע דווקא הוא נבחר ?מה מייחד אותו משאר המזמורים ?. בראש וראשונה יש להבין אותו כפשוטו ואין זה פשוט כלל ועיקר.

הבעיה :"בזאת אני בוטח" האומנם ?

רבה המבוכה בהבנת מזמור זה.לא בגלל הבנת המלים,אלא בגלל הקושי ברצף האירועים.בחלקו הראשון מספר המשורר שבזכות בטחונו בה' אין הוא חושש מעימות עם אויבים.ולאחר שניצל

יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה'.

סוף טוב הכל טוב ?

לא ולא. מיד לאחר תרועת הנצחון,המשך המזמור הוא זעקה מרה לישועה מאויבים : (ז) שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי:

"כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס".

אם היינו מחליפים את הסדר כך שחלקו האחרון של המזמור [פס' ז –יד] יהיה בתחילתו,הייתה מתקבלת רציפות קוהורנטית שכמוה מצאנו במזמורים רבים [ג' ד' ז',כ"ג ,כ"ד ועוד].

מצוקה פניה לה' ישועה.

אך מדוע במזמורנו, לאחר "וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי..." נאמר " אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי " ?

התעלומה גוברת כאשר שמים לב למספר הבדלים משמעותיים בין שני החלקים.

א – בחלק הראשון הבטחון בה' גדול עד כדי כך שהמשורר יודע שכל שיבקש הוא מיד יקבל. ואילו בחלק השני הוא מתחנן למעט תשומת לב,להארת פנים .

ב- בחלק הראשון הפניה אל ה' היא בגוף שלישי,אל נסתר, "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה'"," יִצְפְּנֵנִי","בְּהֵיכָלוֹ".

ובחלק השני בדרך כלל בגוף שני,אל נוכח, " שְׁמַע ה' קוֹלִי"," עֶזְרָתִי הָיִיתָ".

ג - בחלק השני כמעט בכל פסוקית מלים ספורות וקצובות,כאדם מתייפח וחסר נשימה.מה שאין כן בחלק הראשון

ד – בחלק הראשון " אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה",[אמנם נחלקת לכמה בקשות משנה],בחלק השני בכל פסוק כמה וכמה בקשות.

כמעט נוצר רושם שלפנינו שני מזמורים.[1]

ולא היא,אלא

עימות עם אויבים פנימיים וחיצוניים.

כבר בפתיחה מיידעים אותנו שהמזמור עוסק בשני סוגים של אויבים;

הסוג הראשון:עמות עם רשעים," מְרֵעִים".

(ב) בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי

צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ:

רבים ממזמורי התהלים מדברים על הרשעים.אלה אנשים המבקשים את רעת הצדיק ומנצלים את החלש. [תהלים יד] אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים. הם מבקשים להרע בכל דרך. "לאכל את בשרי". ביטוי בוטה ביותר לנסיון לפגוע פיזית בגוף האדם.ראה,למשל,את המזמור הבא

כ"ח (ג) אַל תִּמְשְׁכֵנִי עִם רְשָׁעִים וְעִם פֹּעֲלֵי אָוֶן

דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם:

הסוג השני :עימות צבאי כבמלחמה בין עמים.

(ג) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי

אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ:

כמו:" וִיהִי כְּשָׁמְעֲךָ אֶת קוֹל הַצְּעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֵּצֵא בַמִּלְחָמָה כִּי יָצָא הָאֱלֹהִים לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים": דברי הימים א פרק יד (טו)

אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים. תהלים פרק כ (ח)

המשורר משווה את ההיערכות השונה שלו לשני העימותים ; בזמן מלחמה הוא מבקש קרבה אל ה'.הוא מבקש להכנס אל מבנה בו הוא חש בקרבת ה'; "בית ה'","היכלו","סֻכֹּה","אהלו".וברור לו שההגנה תינתן לו.כבר אפשר לחגוג את הנצחון. לעומת זאת בעימות עם רשעים הוא נבוך.שמירה אישית מה' אינה מובטחת.הוא מתחנן על נפשו "אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי".רק האמונה והתקווה עומדות לצדו[i].המזמור מסתיים ואיננו יודעים אם אכן הוא נושע. ואנו המתפללים במבוכה;מדוע ישועת ה', שבדרך כלל היא כהרף עין, אינה פוקדת את המשורר גם בעמות הזה? וכן מדוע פער כזה בין אויבים חיצוניים לפנימיים ? האם ייתכן שהמבקשים 'לאכול את בשרו' עלולים להגיע גם למקדש?

יש להניח שבהשוואת שני הסוגים, כוונת המזמור לציין שהאויבים הפנימיים,הרשעים, מסוכנים עשרת מונים מהאויב החיצוני,הנראה לעין.מטרתו ברורה לכל וההתמודדות איתו חדה ומוחצת.אבל "מהרסיך ומחריביך" המעורבים בתוך הצבור.מזימותיהם כבושות בלבם והם מעמידים פני תם.המאבק נגדם אינו מסתיים באבחת חרב אחת.לכן עזרת ה' במיגור הפושעים הוא מאבק מתמשך.לכן הוא ממשיך לבקש "אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי" והוא מסיים ב " קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"[2].

האם מתאים מזמור זה ל"ימים הנוראים" ?

'האויבים הפנימיים' בנפש האדם

האם ייתכן שהמשורר רומז למתחולל בנפשו ? "האויבים הפנימיים" הם אלו שכל אדם באשר הוא אדם נאבק בהם מדי יום ביומו במאמציו לבטל רצונו מפני רצון ה' ? וכבר מצאנו כגון זה במפורש: תהלים טז (ז) "אֲבָרֵךְ אֶת ה' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי".כך גם יובן שהפתרון לבעיה איננו בהתכנסות למקום מסתור כמו בפסוקים הראשונים של המזמור.

מי הם "שוררי" שבפסוק "וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי" ? אברהם זלקין [3]מציע את ההסבר הבא:,...על דרך משל שרירי לבו של אדם הם-"כי בשרירות לבי אלך (דברים כ"ט יח)- שבידיהם החומסות והמשקרות הוא מסור ללא דרך מישור, ללא מדריך – עזוב ונטוש ...שמא רשאים-חייבים אנו אף לגלות גורמי רעתו המהותיים של אדם, " עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס"-שמבפנים או מבחוץ – הקמים באדם בהעדרה של האמונה.

כמה רמזים לפרשנות כזאת;

א -"מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי"

"בשרי" בתקבולת ל"לב" ו"נפש"

תהלים טז (ט) לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח:

תהלים סג (ב) צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי

ב - העמות עם "האויב הפנימי" נפתח ב "לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ:"

נ – ;" כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי".ביטוי מיוחד במינו המזכיר לנו כי שלושה שותפים באדם.

ד – בקשת העזרה בתחום הרעיוני " הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר... "

ה – המזמור מסתיים באמונה ותקווה בה',ולא באבדן הרשעים; "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים: קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה'"[4]

סיום המזמור ב" הֶאֱמַנְתִּי" וב " קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה' " כי באמצעותם ניתן להגיע לנצחון (חלקי ?) על "האויבים הפנימיים".

לכן נבחר מזמור זה כהכנה לימי הדין.

[1] רבו הנסיונות ליישב את שני החלקים אליבא דמשורר אחד.עיין ב"דעת מקרא" שם,ולמשל,אלחנן סמט,עיונים במזמורי תהלים עמ' 37 ואילך.

[2] השווה סיום דומה למתקפת רשעים במזמור ל"א

(יב) מִכָּל צֹרְרַי הָיִיתִי חֶרְפָּה ...:

(כה) חִזְקוּ וְיַאֲמֵץ לְבַבְכֶם כָּל הַמְיַחֲלִים לַה':

[3] ימים נוראים,מאסף לעניני חינוך והוראה,תשכ"ח.עמוד 211

[4] ייתכן שגם כל מזמור קט"ז עוסק במבוכה נפשית .על כל פנים יש לשים לב לדמיון "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי... אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים